ארכיון תגית: ספר חדש

השנה הארבעים ושמונה: קטעים מ"המאחרים"

ארבעים ושמונה שנים עברו מאז המלחמה שחרבה את החברה הזאת. סליחה על הבוטות. סליחה על ההתחכמות. זאת האמת. והנה, כבכל שנה מהארבעים ושמונה האלה, מכירת חיסול המלאי של הוצאות הספרים (אירוע הידוע בשמות המכובסים "שבוע הספר" ולאחרונה גם "חג הספר") נופל בדיוק על חגיגות "ששת הימים". זה העיתוי לפרסום שני קטעים מספרי האחרון "המאחרים", שעלילתו נעה בין 1968, שנת האופוריה הגדולה, לבין 2006, שנת המפלה.

קטע שני (מתוך פרק 32)

ובאותו ערב היה בתיבת הדואר דף משוכפל שבו נכתב כך: "כדי למנוע אי-הבנות בעתיד אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת ישראל להכריז לאלתר כי עם ישראל הוא הריבון היחיד והנצחי על נחלתו ההיסטורית והיא לא תחולק עוד לעולם ועד."

שוב "אי-הבנות בעתיד". נראה היה שהביטוי הזה הפך פתאום חביב על כולם. האם צדק מיקי? האם הכול התהפך כאן? האם בישראל של סוף שנת 1967, כשההווה מתוק כל כך, מסעיר כל כך וחף מייסורי מצפון, אין בעצם שום צורך בֶּעתיד ובאי-ההבנות הבלתי נמנעות האורבות בו?

מכל מקום, אם לתיבות הדואר משולשלות עצומות כאלה, משמע שיש מי שעדיין עסוקים בעבר. כמו ליאורה, למשל. וזה סימן מעודד, ללא ספק.

למחרת טלפנו. "כבר אספנו ששת אלפים חתימות טלפוניות," אמר הקול בטלפון. הוא הציג את עצמו כ"פעיל" (מושג שכמו "חתימות טלפוניות" היה חדש לליאורה לחלוטין) בתא הסטודנטים של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", וביקש – למעשה דרש – לדבר עם מר מיכאל כרם.

"חתימות טלפוניות?"

"כלומר אישורים טלפוניים להופעת השמות על העצומה," אמר הקול הגבוה. במודעה שעומדת להתפרסם בעיתונים, הסביר, מייחדים מקום מיוחד לאנשים שחירפו נפשם למען שלמות הארץ.

"בעלי לא חירף נפשו למען שלמות הארץ," אמרה ליאורה. הכעס הבלתי מוסבר שעלה בה הכה ברקותיה.

"כתוב לי כאן שהוא נפצע קשה במלחמה."

"כן, אבל המלחמה לא היתה למען שלמות הארץ."

"אני לא מסכים אתך," אמר ה"פעיל" בסבלנות חביבה מדי, "כל המלחמות שעם ישראל נלחם, ועוד יילחם – אני מבטיח לך – הן על שלמות הארץ."

"טוב, בכל אופן בעלי גם לא חירף את נפשו, בעלי סתם נפצע בתאונה. סתם תאונה טיפשית שקרתה לו. זה הכול. והוא לא יחתום לכם." אצבעה כבר היתה מונחת על הפין בתושבת הטלפון, מוכנה לניתוק השיחה.

"הוא לא נפצע במלחמה?"

עד לרגע זה ליאורה מעולם לא חשבה על שלמות הארץ. בכלל "הארץ", כלומר הנתח הגאוגרפי שאותו הכירה כ"הארץ שלה" – רצועת חוף שקו ירוק מצייר עליה צורת משקפיים – מעולם לא נחשב בעיניה "חלקי" ולכן גם לא היה מה להשלים בו. והמלחמה הזאת, מלחמה שלא היתה בררה – כך האמינה – אלא להילחם בה, לא היתה בה שום מטרה וכל תכליתה היתה לשרוד. ליאורה לא הצליחה לראות שום קשר בין החגיגה הגדולה הזאת שכולם היו שרויים בה, לבין איזה צורך לאומי נשגב. שום קשר.

"הוא נפצע בתאונה," שמעה את עצמה צועקת, "תאונה שקרתה במלחמה."

"אני יכול לדבר אתו בבקשה?"

"… כי כל קליע שיוצא מרובה הוא תאונה," מלמלה וטרקה את הטלפון. לבה הלם.

הטלפון צלצל מיד שוב. היא לא הרימה.

השנה הארבעים ושמונה: קטעים מ"המאחרים"

ארבעים ושמונה שנים עברו מאז המלחמה שחרבה את החברה הזאת. סילחה על הההתחכמות. סליחה על הבוטות. זאת האמת. והנה, כבכל שנה מהארבעים ושמונה האלה, מכירת החיסול של הוצאות הספרים (אירוע הידוע בשמו המכובס "שבוע הספר"), נופל בדיוק על חגיגיות "ששת הימים". זה העיתוי לפרסום שני קטעים מספרי האחרון "המאחרים" שעלילתו נעה בין 1968, שנת האופרוריה הגדולה, לבין 2006 שנת המפלה.

קטע ראשון (מתוך פרק 59)*

שלושה שמות נוספו ללוח הזיכרון בכניסה לבניין. בחדר המורים, שבו התקינו למרבה השמחה מיזוג אוויר, נתלתה מפה חדשה של ישראל חדשה. ומכיוון שהארץ החדשה הזאת היתה גדולה מכדי להידחס לתוך מלבן אחד ארוך, הקצו לחצי האי סיני ריבוע משלו בקנה מידה מוקטן. וגם את ירושלים הכניסו לתוך ריבוע משלה, מוגדל. קו סגול סימן את הגבולות החדשים וגם זאת היתה תוספת יפה.

"הייתי כאן וכאן וכאן וכאן," אמרה סגנית המנהל ואצבעה נגעה בהרבה שמות חדשים, "וגם כאן הייתי. מקום מקסים."

הברוש שעמד בחצר האחורית נכרת. השרת אמר שלא היתה בררה. העץ היה חולה. באותה הזדמנות נכרת גם האיקליפטוס הזקן. פינו את השטח למבנה נוסף שיכיל אולם התעמלות חדיש ועוד עשר כיתות. אמרו שמספר הילדים שנרשמו לשנת הלימודים תשכ"ט עלה בשנים עשר אחוז. בשנה הבאה המספר יוכפל. בקרוב תיפתח עוד אוניברסיטה. יקומו ערים חדשות. יסללו כבישים מקונטרה עד קנטרה. יבואו מיליון תיירים, כך היה כתוב בעיתון. בתוך שנים אחדות נגלה את התרופה לסרטן. נעזור לאמריקנים ליישב את הירח. הנפט של סיני יממן לנו את התעשייה. מכוניות מפלסטיק תוצרת ישראל ימלאו את העולם. הערבים יעשו אתנו שלום.

תקופה של שפע ושגשוג תתחיל מיד. בעצם היא כבר כאן. מרגישים אותה. שתי מורות עברו דירה. שלוש יצאו לחופשת לידה. לאחת נולד נכד. המורה למלאכה קנה פיאט 600. הוא חילק לכולם הזמנות לבר המצווה של בנו הבכור. "רק אתמול הוא נולד הקטנצ'יק הזה, וכבר או-טו-טו בצבא."

התחילו שידורי הטלוויזיה, שלושה ערבים בשבוע כולל מהדורת חדשות. אכן עידן חדש ומופלא. ובחנויות כבר התחילו הנחות סוף העונה. זה הזמן לקנות ביקיני למי שיש לה אומץ. "אם כי תל אביב היא עוד לא סן טרופז," אמרה סגנית המנהל, "וטוב שכך."

ובכל זאת סתם יום. שלושים ושתיים מעלות בצל. הביל ולח. והשמים, שמשום מה החליטה ליאורה להרים את פניה ולהביט בהם פתאום, היו אפורים ומטונפים. איך אפשר להתפלל לשמים כאלה, חשבה. מועקה כבדה מאוד מילאה את חזה. היא עצרה בקיוסק בשדרה, הזמינה גזוז, ועוד לפני שגמרה ביקשה עוד כוס אחת. האשלים הסתירו ממנה את השמים ההם. סתם יום, אמרה לעצמה, סתם עוד יום. היא הלכה לאורך רחוב דיזנגוף והביטה בחלונות הראווה שבאף אחד מהם לא השתקפה דמות מורה מנומשת, ממושקפת, בת עשרים ושש. אחר כך התיישבה על ספסל דביק בגינה ציבורית קטנה שאת שמה לא זכרה, התיזה את הסנדלים מכפות רגליה הלוהטות, הוציאה סיגריה מהחפיסה ושמה אותה בפיה. ובאותו פיזור נפש גם דחפה את ידה לתוך התיק כדי לדלות מתוכו קופסת גפרורים. אצבעותיה המחטטות פילסו דרך בין חפצים מוכרים עד שנתקלו פתאום בחתיכת מתכת עגלגלה שמגעה היה נעים וקר.

זה היה הקליע.

היא העמידה אותו על כף ידה, קירבה אותו לעיניה והתבוננה בו. גליל נחושת שקצהו המחודד מעוך מעט. הוא היה כל כך יפה. כל כך יהיר. כל כך חסר ערך. ואז, בלי שום מחשבה נוספת, הניפה את ידה והשליכה אותו למרחק, לקצה הגינה הציבורית, אל תוך השיחים.

אחר כך מצאה בתיק קופסת גפרורים והדליקה את הסיגריה.

כן, עוד הרבה דברים יקרו, חשבה, דברים טובים.

ילדים שיחקו בגן השעשועים. אמהות פטפטו. כבר היה כמעט ערב.

(*קטע נוסף יפורסם בשבוע הבא)

 

תראה איך הן שולחות אותם לשדה הקרב

(ליום הזכרון, הנה קטע קצר מתוך ספרי האחרון, "המאחרים" – מתוך שיחה בין חווה כרם לבין ירמי בלוך)

"מאשימים אתכם, את הגברים, במלחמות. אבל זה לא נכון. כי גברים לא יוצאים למלחמה לבדם, על דעת עצמם. חברה שלמה יוצאת למלחמה, ובחברה הזאת לנשים יש אחריות גדולה מאוד. כל אישה אחראית, אתה מבין? כל אישה שבעלה חייל, שאחיה חייל, שנכדה חייל… אבל בעיקר האמהות. תראה איך הן שולחות את הבנים לשדה הקרב, עם נשיקה, עם נפנוף מטפחת, עם סנדוויצ'ים וחתיכת עוגה. כמו לטיול של בית ספר."

ומחר, ביום העצמאות, אתן את רשות הציטוט לגיבורה שלי, ליאורה כרם, המורה שיירתה ברמטכ"ל.