ארכיון תגית: להיות אגור

9 ראשי פרקים לנאומו של המפסיד

1. תודות – ובמיוחד למפסידים ולמפסידות האחרים /אחרות (גם לאלה מהשנים הקודמות). כמה חמימה היא אחוותם של המאוכזבים (לעומת בדידותו של הזוכה על הדוכן).

2. משהו בכל זאת הרווחתי. למשל זה שעכשיו יש פחות אנשים בעולם שקוראים לי איגור. לכמה ימים, בכל אופן.

3. הזדהות חברתית. גם אני – כמו כולם – שוב לא זכיתי בפיס.

4. ספרות עברית כענף ספורט תחרותי. ובהקשר הזה חשוב להזכיר: לא הניצחון קובע אלא ההשתתפות. (לספר באריכות איך הגעתי אחרון ב-50 מטר חתירה. כל כך אחרון שהקהל הנרגש מחה לי כפיים).

5. לציין את העובדה המשמחת שאני פטור מראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות".

6. ההיבט הקיומי: השבוע הודיעו כי בעולם נותרו רק חמישה קרנפים לבנים (מהזן הצפוני). מעניין, בדיוק כמספר הסופרים ברשימה הקצרה. בעצם לא כדאי להזכיר. עצוב מדי.

7. חשוב! אני עדיין יכול להיחשב סופר חתרן אנטי ממסדי.

8. להזכיר שההפסד הוא טרנד שאני המצאתי. (אבל במחשבה שנייה, למה להשוויץ?)

9. נקודה לסיום, וגם הצעה פרקטית: האם לא כדאי שמעתה ואילך יוכלו המועמדים להוסיף לשמם את התואר הרשמי "המועמד לשעבר לפרס ספיר (מלשפ"ס)"?

הסופר במערומיו

פעם, לפני הרבה שנים, כשקיבל את תעודת הבי. איי. ממוסד יוקרתי, שלח לו סבא חמש מאות מארק וביקש ממנו שייגש לחייט ויזמין חליפה. ובאותה הזדמנות, ביקש סבא, שיקנה לעצמו גם עניבה יפה או שתיים. אז, בימים ההם, עוד היו חייטים, והם אכן תפרו חליפות.

אבל במקום לקנות חליפה נכנס הבוגר הטרי לחנות של אדון לָלַני, (שהיתה אפופה בריח נפלא של גארם מאסאלה) וקנה כרטיס טיסה זול לתל אביב.

ושם נשאר.

חלפו שלושים שנה, ובתל אביב לא התעורר שום צורך בחליפה. גם לא כשסבא מת והבוגר, שכבר לא היה בוגר, אמר עליו קדיש. ובכל מקרה, ללוויות באים אצלנו בלבוש מרושל. נון-שלנטי. סוציאליסטי. כדי לקרוא תגר על החגיגיות האיומה שבמוות. כן, זה מובן. (ולפעמים אגב, מישהו מזנק עליך בשער בית הקברות עם סכין יפנית שלופה וחותך לך את צווארון החולצה. צריך להיזהר).

שלושים שנה חמקו ונמחקו, ואפילו יותר. לא היו קבלות פנים רבות רושם, לא אירועים ממלכתיים, לא הדלקות משואה, לא מסיבות קוקטייל (מלבד אולי באיזה פסטיבל נידח), ואפילו לחתונה המקוצרת בעיריית ניקוסיה הוא התייצב בסתם לבן של יומולדת. לא יותר. בקיצור, באין חליפה ועניבות, ארון הבגדים של הבוגר המזדקן התמלא בחולצות טריקו דהויות, מכנסיי קצרים, ותחתונים.

ופתאום קרה נס.

הזמינו את האיש לטקס. וגם התרו בו: תתלבש יפה, תהיה טלוויזיה.

אז עכשיו מרים הבוגר הקשיש את מבטו לשמיים ופונה אל נשמת סבו ( שעושה שם למעלה "גֶמוּטליש" עם סיגר חצי קורונה ועם פרוסה עבה של לֶבֶּרווּרְסְט מעוכה על פרוסה דקיקה של לחם שיפון) ואומר לה בגרון ניחר: "אָלזוֹ סבא, הגיע סוף סוף הרגע הגדול. אבל שָייסֶה. אם רק היה נשאר לי משהו מהחמש מאות מארק ההם."

של מי החגיגה הזאת לעזאזל?

ב-9 בנובמבר 1989 נותצה חומת ברלין וכך הפך תאריך "ליל הבדולח" הנורא ליום חגם של הברלינאים, של הגרמנים, ושל העולם כולו בעצם. זה מרגיז. כי מה הייתה החומה הזאת אם לא חלקו המזערי של העונש שהושת על הברלינאים בעבור מה שעשו בליל הבדולח. ובכן, התהפכו היוצרות ושוב ניצחו הגרמנים. הם תמיד, אבל תמיד, יודעים איך לעקוף את ההיסטוריה. מרגיז!

סליחה, אבל אני מייצג את אימי בעניין הזה. ומשום שאני נאמן לזכרה ולזיכרונותיה, כל החגיגיות האלה, הנאומים, וזיקוקי הדינור, רק מרגיזים אותי יותר.

"ליל הבדולח" הוא הכינוי שנתן גבלס לאורגיית ההרס והאלימות שהתרחשה בליל ה-9 בנובמבר 1938 וכוונה נגד הציבור היהודי בברלין ובכל רחבי גרמניה ואוסטריה. זה גם היה פחות או יותר הרגע שבו נפרדה אווה קוכהיים בת ה-19 מהעיר ברלין ,בלב שבור ועיניים צורבות מבכי בלתי פוסק.

מאז היתה ברלין, ערטילאית, מיתולוגית, יפהפיה, לעולם מציצה אליה מתוך פצע שלעולם לא הגליד. הסחות הדעת של החיים לא רפאו את הכאב אלא רק הפכו אותו לכרוני.

אווה מעולם לא חזרה לעירה האהובה על אף שביקרה פעמים רבות בגרמניה. היא כנראה לא סלחה לברלינאים על שגזלו ממנה את הברלין שלה – לא לאלה שממזרח לחומה (הבית שבו גדלה בגרייפסוואלדרשטראסה 43/a, נשאר שלם, זקוף ומתוח כמו חייל מזרח גרמני, עם אותם עציצים במרפסות), ולא לאלה שבמערב. יתכן שלא היה בה האומץ לוותר על התמונות ששמרה בזיכרונה.

לימים החליפה אווה את שפתה ואת שמה (לחווה שיף), נישאה (בפעם הראשונה לברלינאי, בפעם השנייה ללבנטיני), גידלה ילדים, ומיעטה מאד לספר להם על ברלין שלה שהלכה לעזאזל. רק איזה שם מצחיק של מישהו, או שם מוזר שמסתיים עם פלאץ או הוף, או תמונה שעל גבה כתוב בגרמנית, כמו התצלום של זיגפריד ומריון גראו כשהם צועדים בפרידריכשטראסה המקושט בצלבי קרס, או ראשה ארוך הצוואר של נפרטיטי ב"מוזיאון החדש"…

אווה קוכהיים/ חווה שיף מתה שנה וחצי לפני ליל ניתוץ החומה ולא זכתה לראות את העיר המתאחדת. אבל אני היתי מול המסך בליל נובמבר ההוא לפני 25 שנה, וראיתי איך יום אסונה של אימי הופך ליום חגם של מגרשיה. לא חשוב אמא, אמרתי לרוחה הנעלבת, זאת ממילא לא הברלין שלך.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מחלות

למה אנחנו כל כך אוהבים לדבר על מחלות? למה אנחנו אוהבים כל כך לספר זה לזה על סימפטומים, בדיקות, כאבים, תרופות, טיפולים, הקרנות, רופאים בתי חולים וחדרי ניתוח?

זה לא שחסרים לנו נושאים, נכון? אלה מאיתנו שעדיין מחליפים ביניהם רעיונות מילוליים, בטח עוד לא הפכו אדישים לכיבוש, נאטמו למלחמות, (כאן ומעבר לגבול), ויש לנו ילדים, וכלבים, ועצים בגינה, ואנחנו רואים סרטים וקוראים ספרים – שאולי אחדים מהם עוסקים במחלות אבל לא רק – ואנחנו הולכים לקרקסים ורואים שקיעות וזריחות ומפלי מים בסלואו מושן, ואוכלים במסעדות, וקוראים ביקורות על מסעדות, והולכים לשחות ושותים קפה… ובכל זאת מדברים על מחלות. עוד ועוד דיבורים. עוד ועוד מחלות.

אם גם אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזאת, הרשו לי להסביר.

מחלה, כמו צל מתארך על דרך מוארת, היא אישור קבוע לקיומו של הגוף שנושא אותנו. מחלה היא הצד השני, האפל, של ההוויה שלנו.

לכן כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מדברים על הזמן, על הנצח, על אלוהים, על האנושות, על הקוסמוס, על אמונה, על תקווה, על גאולה. כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מבלי דעת הופכים למשוררים. הפטפוט המדיציני הבלתי הפוסק הזה הוא השירה האפית שלנו. התחליף הטוב ביותר שיכולנו להמציא לציניות לניהיליזם לניכור ולבדידות.

הדיבור על מחלות הוא הכישוף הלבן שלנו. הוא פסוקי תהילים שלנו. הוא החמסה. הוא הצלב.

טוב, אז עכשיו בואו נעבור לדבר על אֶבּוֹלָה – – –

ראבאק!

פעם, כשעוד היינו כולנו עובדי אלילים ואלות, שדים ורוחות, כוכבים ומזלות, הייתה לכל אחד מאיתנו כתובת להגשת תלונה. לא שזה היה מועיל. כי הכתובת, כלומר הסמכות שהיתה מיוצגת על ידי הפסל שעמד במרכז הסלון, בלאו הכי הכריעה על פי גחמותיה הלא מובנות ולא על פי צרכיו של מגיש הבקשה. אבל לפחות הייתה כתובת. היה למי לפנות. בקיצור, בימים הרחוקים ההם, לכל אחד היה בעל בית, שאולי היה קפריזי ושתקן, אבל לפחות אפשר היה לדבר אליו, להתחנף אליו, להתחנן אליו, והכי חשוב – לכעוס עליו.

עברו הימים הטובים. גווע הזמן העתיק. נגמרו ימי הביניים. תם הרנסאנס. חלפה לה תקופת הנאורות. הלכו להם לבלי שוב ה"בֶּל אֶפּוֹק", המודרניזם, ושנות הששים. מה נשאר לנו, בני אנוש אומללים, מכל האלילים החלופיים שניסינו לגרד לנו משולי המדע, מפינות הבינה האנושית, משאריות האשפה הפוליטית שהתגוללה לעומתנו בתקשורת? כלום. רק משיכת כתפיים. רק האמירה, "ככה זה". או כמו שאומרים בצרפתית( וזה באמת נשמע קצת יותר טוב) "סה לה וי".

עלוב. כמה היתי רוצה שיוחזר לי אותו גוש חומר שעמד בחוּשָה המשפחתית לפני שלושת אלפי שנים כדי שאוכל לצעוק עליו: "ראבאק! צנתור לב בגיל 59? מה זה צריך להיות? בשביל מה אני שוחה קילומטר וחצי חמש פעמים בשבוע ואוכל רק גבינה חצי אחוז?!! "

אוקי, אוקי, אני כבר שומע כמה מכם נוזפים בי, וטוענים שזוג ה"סְטֶנטים" שהותקנו בעורקים הסתומים של ליבי המתאבן, (חפצים זערוריים דמוי רשת גלילית, פשוטים ויפים כמו עגילים של טייסת חלל), הם בהחלט תחליף ראוי וטוב לאותו פסלון שטיפל בבקשותיהם ותלונותיהם של אבות אבותיי.

האומנם? האם הטכנולוגיה שעומדת לשרותו של אדם מערבי המבקש לתקן את גופו המזדקן, מתקזזת עם הוודאות המעצבנת שכל סיבוב בחיים האלה, כל קוריוז וכל דרמה, כל התחלה וכל סוף, הם רק תוצאה מקרית של הגרלה קוסמית, ושאין, פשוט אין, לפני מי להתלונן?

זהירות, ליצנים

בשבועיים האחרונים נאלצתי לעבור בשערי בית החולים איכילוב כמה פעמים יותר מדי, ובדרך כלל התרחשו הכניסות והיציאות האלה, המעורפלות בדכדוך קיומי, ללא אירועים ראויים לציון. והנה ביום חמישי האחרון, אחרי עניין מדיציני מורט עצבים במיוחד, (שתחילתו אגב, בטעות של רוקחת מסטולית, וסופו מי ישורנו), יצאתי עם רותי לחצר האחורית של המרכז הרפואי תל-אביב ע"ש סוראסקי ואת דרכנו חסמה להקת ליצנים.

ליצנים, אתם יודעים, כאלה עם פרצופים מאופרים בלבן, חיוכים מצוירים, אפים אדומים, קרחות מודבקות וכל השאר. אבל האמת היא שלא שמתי לב לפרטים כי כל המסה הליצנית הזאת עוררה בי פחד. אני לא יודע אם ליצן בודד היה מצליח לעורר בי בהלה כזאת. אבל חבורה של עשרה כאלה, אולי יותר, עוררה בי אסוציאציה של אלימות מאורגנת.

כנראה היו אלה פרחי ליצנות, או ליתר דיוק סטאז'רים בתחום הליצנות הרפואית, שמיהרו מבית החולים לילדים, ששם הם אמורים לבצע את מלאכתם, אל הקפיטריה בבניין הראשי. ליצנים רעבים זה לא צחוק, אני אומר לכם.

זמן רב אחרי שנבלעה הפלנגה האנרגטית בבנין, הרהרנו רותי ואני בעידן החדש המופלא הזה שהביא איתו מקצועות חדשים ומופלאים כמו זה המכונה "ליצנות רפואית." אין כל ספק שבשביל להצחיק ילדים חולים כדאי בהחלט ללמוד לימודי תעודה והסמכה רשמית של מכללה מכובדת. ורצינית, כמובן. אבל למה לעצור כאן? תהינו. מה עם ליצנות תעשייתית? ליצנות סביבתית? טיפול בליצנות? תקשורת ליצנית? ליצנות אורגנית בת-קיימא? ובעצם, כמה שימושית המיומנות הליצנית לכל תחום בחיים האלה: השפרצות, מכות בראש, נפילות על התחת, סאלטות, פליק-פלאק, ובעיקר חיוכים מצוירים.

טוב, מסתבר שכולנו מכירים את העבודה הזאת, גם אם רובנו אוטו-דידקטים. השאלה עד כמה זה מצחיק היא באמת לא רלוונטית.

רקוויאם לשתי טוחנות

יש כמה דרכים לאבד שיניים. אחת מהן, המקובלת ביותר, היא להזדקן. שנים ושיניים. ככל שיש יותר מאלה יש פחות מאלה. וכמובן, בניגוד לאינדוקטרינציות הדנטאליות של ימי ילדותי (כפי שנוסחו על ידי דוקטור אמרנט עליו השלום, יוצר הפלטה הראשונה שלי, והשנייה והשלישית והרביעית, אף אחת מהן אגב , לא שימשה אותי יותר מחודש) הקשר בין הקפדה על היגיינת הפה לבין שרידות השיניים – רופף ביותר. תרתי משמע. מה שחשוב יותר זה המזל. כלומר הגנטיקה. ומה שעוד יותר חשוב, זה הכסף. וכאן אני מגיע לפואנטה. לפני כשבוע נאלצתי להיפרד בעצב רב משתי שיניים טוחנות שליוו אותי מגיל שבע בערך. אבל בנוסף לעצב הפרידה, המשבר הנפשי (שנובע כאמור, מההכרה שששתי השיניים האלה מציינות שלב בהתפוררותה של היישות הגשמית שלי) והכאב בלסת, התברר לי כי על פי המקובל במקומותינו, יהיה עלי להוציא הרבה כסף על שתלים דנטליים. אלפי שקלים. הרבה אלפי שקלים. הרבה הרבה אלפי שקלים.

"אבל אני רק סופר," אמרתי לרופא השיניים שלי כשמסר לי את אחת משתי העקורות בתוך שקיק ניילון.

"נו, אז מה אכפת לך, " אמר הרופא, "סופר ממילא לא צריך שיניים".

פרס על מפעל חיי

באיחור גדול אני מרשה לעצמי להגיב לעניין אותו פיזמונר מועמד לפרס, שלחניו הנעימו לנו כמה דקות פה ושם ושדעותיו על דא ועל הא גורמות לנו עוגמת נפש.

ובכן, בשבוע שעבר חגגתי את יום הולדתי החמישים ותשעה, והנה פתאום יש ברשותי ערימה נכבדה של שנים עלי אדמות. ולפיכך גם לי מותר לדון בעניין הזה שנקרא "פרס על מפעל חיים", ולהרהר באפשרות שהזמן שחלף במהירות והתמלא בשמחות וכעסים ומלים וזיכרונות יוכר באופן רשמי כ"מפעל חיים", ואז מישהו – השר לענייני תהילה וכבוד אולי – ילחץ לי את היד ויגיד לתוך מיקרופון מהדהד, "עשית את זה, זקנצ'יק, חיית, מגיע לך פרס."  נו כן, זה לא שלא רציתי שיאהבו אותי, הרבה, וכמה שיותר, אבל  בינינו, מה ההבדל בין מפעל החיים שלי לכל המפעלים האחרים? אחד גידל חסה, אחד עשה טיפולי עשרת אלפים להונדה, אחד כתב ספרים. את הפרס כבר כולם קיבלו, לשיעורין, טיפין טיפין, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה.

אבל לחקלאי מותר להיות בנזונה ואף אחד לא יבוא אליו בטענות על כך שהוא מבצע מעשי לינץ' בשעות הפנאי, ומוסכניק יכול להיות פאשיסט גזען והומופוב וכל אחד יקבל את נטיותיו האידיאולוגיות בהבנה. גם לעורכי דין מותר. ולנהגי רכבת. ולמורים בתיכון. ולשוטרים. ולמלצרים. ורופאים. וטייקוני בורסה. ויצרני קונדומים. וסוחרי רהיטים. וממסגרי תמונות. לכולם, לכולם שמורה הזכות להיות רשעים צרי אופק וחסרי סובלנות.

מלבד אלה שאתם קוראים להם אמנים. מלבד אלה שיכולים לזמזם מתוך המוח מנגינות. או להעלות ציור על קנבס ולחשוף מתוך השיש את קפלי גלימתו של קדוש. לשורר פואמות, לביים סרטים, לחבר רומנים, להלחין סימפוניות… מהם אתם מצפים שישמשו מגדלורים של צדק ומוסר, מהם אתם דורשים שיהיו רמזורים מהבהבים של אחווה אנושית וחמלה.

אבל למה בעצם? מה, הם לא בני אדם?

בלי פרמיירה

אחרי שלוש שנות עבודה יוצא ספר.

אין מוזמנים, אין שולחנות ערוכים. אין שנדלירים נוצצים, אין פודיום עם מיקרופון. אין הרמת כוסית. לא שמפנייה, לא יין, אפילו לא קברנה צ'יליאני. אין קרקרים אין מקלות מלוחים אין רוגלעך. אין סנדביצ'ים קטנים עם גבינה. או פסטרמה. או מימרח אבוקדו. או חצילים עם פֶטה. אין תזמורת קאמרית עם קטעי בארוק נעימים, אין להקת נערים שמנגנת ג'אז, אין פסנתרן, אין אקורדיוניסט. אין זמרת. אין ריקודים. אין ברכות, אין נאומים, אין הרצאה של פרופסור לספרות או מבקרת חשובה או משורר. אין דקלומים. אין הקראות. אין מחיאות כפיים. אין לחיצות ידיים. אין חיבוקים. אין טפיחות חבריות על השכם. אין נשיקות. גם לא על הלחי. אפילו לא באוויר.אין צחוקים. אין חיוכים מנומסים, אין מחמאות, אין חנופה, אין הבטחות, אין פרידות, אין נפנופי ידיים, אין שיירת מכוניות שיוצאת מהחנייה.

אין כלום.

יש רק פייסבוק, ו"תעשו לי לייק בבקשה".

להאיר את המתים

חרף מקורותיו הפגאניים, מזכיר לנו חג החנוכה שאנחנו, בני אור אנחנו, ומלחמתנו המתמשכת (כבר התרגלנו) בבני חושך היא פחות או יותר סיבת קיומנו כבני תרבות.

האומנם? בלי לגרור אתכם, קוראי היקרים, לפלפול טרחני,  בואו נסכים שלאור אין קיום כלל מבלי החושך. ולהיפך. מין תאומים סיאמיים כאלה שנבראו זה בתוך זה. ולכן כל המלחמה הזאת של אור וחושך היא פיקציה שמטרתה למכור רעיונות דתיים, חברתיים, לאומניים – מרכולת זולה ונצרכת.

עכשיו בואו ניזכר גם שחלק מאיתנו לא מתביישים להודות שהם אוהבים את החושך, ובעצם, ממש זקוקים לו. זקוקים  לו באופן נואש. זקוים לו כמו אוויר לנשימה. ולא רק כדי לשחזר את תנאי הרחם שבהם הניחו לנו לגדול בשקט ולא בלבלו לנו את הראש – אלא גם משום שרק בחושך אפשר להתבודד ולהסתתר.

רק בחושך מותר לו לאדם להיות מכוער. ערום. עקום. מרושל. כלומר רק בחושך מותר לו לאדם להיות הוא עצמו. כי חושך, יקירי, פירושו פרטיות.

אלא שהמושג פרטיות לא מוכר כאן במדינת ישראל. בהגדלה המגוחכת הזאת של שטעטל מעופשת ממרכז אירופה, כל אחד חייב לחשוף את מערומיו וכעורו של האחר. כפי שאין, ולא יהיה כאן לעולם, שקט (כן! שקט! קצת שקט בבקשה!!!!!!) כך לא יהיה כאן לעולם חושך. פינה אפלולית להיחבא בה, רק לכמה דקות… זה כל מה שאנחנו מבקשים.

לך תסביר את הבקשה הפשוטה הזאת לשכנים שלי שמאירים את חצרם באור יקרות. לך תסביר את העניין הזה לפקידי העירייה שמאירים את גינת השעשועים הקטנה שברחוב באמצעות ארבעה זרקורים שהובאו מאיצדיון יד-אליהו. לך תסביר את העיקרון הפשוט הזה למחלקה להנצחת החללים (או איך שקוראים לחבורה הזאת) במשרד הביטחון, שכבר כמעט עשור מתעקשית להציף את בית הקברות הצבאי בקריית שאול באור. ולמה בעצם? האם נועדו הפנסים להאיר למתאבלים באישון לילה את ספרי תהילים שבידיהם? או שאולי נועדו להכשיל מפגשים רומנטיים ולמנוע משגלים על לוחות השיש הצרים? כך או כך, מעניין כמה עולה לנו, למשלמי המיסים, להאיר את המתים.

חג סביבונים שמח.