ארכיון תגית: הפלסטינים ואנחנו

מרד גטו עזה

אם הכותרת הזאת נראית לכם כפרובוקציה, עיינו בבקשה בנתונים שלהלן:

הטילים שנשלחים אלינו מדי יום מייצגים כמיליון ושמונה מאות אלף פלסטינים הנתונים בסגר שהטילה עליהם ישראל לפני כ-7 שנים. רצועת עזה היא אחד מהאזורים הצפופים ביותר על פני כדור הארץ וגם אחד מהעניים ביותר. ברצועת עזה כ- 150 אלף מובטלים (כ-40 אחוז מכוח העבודה), וכמיליון צעירים מתחת לגיל 18 שהם נטולי עתיד, נטולי תקווה, ובלי שום יכולת לצאת מתוך 365 הקילומטרים הרבועים שבו הם כלואים. המשבר הכלכלי המתמשך, שהוא תוצאה ישירה של הסגר, דרדר את איכות החיים ברצועת עזה (שירותים, תשתיות, איכות מים, אספקת חשמל ודלק) לרמה נמוכה אפילו על פי סטנדרטים של העולם השלישי.

גטו עזה.

אין לי שום אהדה לחמאס. אסור שאלוהים יקבל תפקיד בסכסוך בין שני העמים, והטילים בדיאלוג הזה הם אמצעי קומוניקטיבי מחורבן. בלשון המעטה. אבל חייבים להודות: דרישות חמאס להפסקת אש נכונות וצודקות. ישראל חייבת להסיר את המצור מגטו עזה לאלתר.

נ.ב.

ועכשיו, כשאתם קוראים את הדברים האלה, הקדישו רגע אחד של געגוע לימים שבהם תהיתם אם אי פעם יבוא שלום. ביולי 2014 אפילו התהייה הזאת כבר הפכה לנוסטלגיה.

רבותי ההיסטוריה חוזרת – ואיתה גם הטימטום

ושוב אותם מומחי הביטחון סביב אותם שולחנות מעוצבים באותם אולפני הטלוויזיה, שחוזרים בדיוק – אבל בדיוק – על אותם טקסטים. היתכן? שוב אותם גברים זחוחים, אותם גנרלים בדימוס נטולי אופק, מצומצמי דמיון, נפוחי חשיבות עצמית. שוב אותם שאול מופזים ואיתן בן אליהואים ועוזי דיינים, כוכבי העבר הכבויים, כאלה שנדחקים על מקום ברחבת הריקודים של מסיבת המוות העלובה הזאת. והנה הם שוב קוראים ל"פעולה קרקעית נרחבת", ל"חיסול התשתיות", ומדברים על "עמידה איתנה של העורף", ועל "בנק מטרות", וחוזרים על המנטרה החלולה של "שום מדינה לא יכולה להרשות…"

אצלי הזיכרון עוד עובד, תודה לאל, ואני זוכר היטב את כל הזבל המילולי הנורא הזה, כן, כן, בדיוק את אותה דמגוגיה, במלחמת לבנון השנייה, ב- 2006. זאת לא היסטוריה רחוקה כל כך, רבותי וגבירותי. אני זוכר איך לחץ ציבורי, כזה בדיוק, כזה שמנוהל מאולפני טלוויזיה מעוצבי שולחנות, גרם לממשלה רופסת לשלוח את כל המדינה הזאת למלחמה נוראה, חסרת פשר, שנמשכה קיץ שלם.

ואגב, אסור כמובן לדבר על סבלם של האויבים. אלף, כי הם התחילו. בית, כי הילדים שלנו יותר מסכנים משום שדופקים להם את החופש הגדול, וגימל, כי מול הגנרלים המומחים באולפני הטלוויזיה מוצבים מוניטורים שמקרינים להם את עצמם. בעיקר את עצמם. אולי רק את עצמם. והם בעיני עצמם נראים על הכיפאק. כמו כל העם הזה שכמה-טוב-שהוא-כזה-שהוא-כזה. סבלם של אחרים לא נוגע לנו, אם הוא לא משפר לנו את ההופעה באופן מידי.

כן, אבל זאת רק הערת אגב. מה שחשוב הוא גבירותי ורבותי, שההיסטוריה חוזרת. ואיתה גם הטימטום.

עצי ירושלים מצמיחים פירות מוזרים

 תמיד רצינו להיות אמריקה. עכשיו כשיש לנו סוף-סוף קו-קלוקס-קלן משלנו, כחול-לבן, כמו שאומרים, והחבר'ה עושים מעשי לינץ' שלא היו מביישים גם פורעים אוקראינים בת"ח ות"ט, נראה לי שזה מתחיל להצליח לנו. נכון שבאלבמה ובמיסיסיפי, חטיפה ושריפת נערים חפים מפשע יצאה מהאופנה לפני שישים שנה בערך, והיום נחשבת שם רק לנוסטלגיה מתוקה, אבל זה מה שיפה בכל העסק. לא רק שבחורינו המצוינים מחדשים כאן בארץ הקודש מסורת חשובה של גזענות ושנאה אלא אף הופכים אותה לטרנד עדכני, בעל ייחוד אקטואלי ורענן.

 

לא שפה ולא בָּטיחְ

אוי ווי, תראו איזו סמטוחה  נהייתה לנו עם מרטין שולץ. ומה בעצם קרה שם, בבית המחוקקים לפני שבוע? הרי שולץ אמר פחות או יותר את מה שרבים מאיתנו אומרים. רבים מאד, רבים וטובים. הוא לא חידש דבר ולא הפתיע באיזה סקופ מרעיש. נאומו היה מעודן, מנומס, מהוגן וחמקמק. ובעיקר צפוי. כלומר דיפלומטי. אז מה כל כך הרגיז אותם שם, את המחוקקים ההם? הגרמנית כמובן.

גרמנית. מה מרגיז כל כך בשפה הזאת? שונאי יהודים דיברו גם שפות אחרות. אנטישמיות מעולם לא הכירה בגבולות לינגוויסטיים. נכון שהפוגרומים שבוצעו בפולנית, אוקראינית, רוסית, ליטאית, סרבו-קרואטית, הונגרית, צרפתית ואנגלית (לעולם לא נשכח את טבח יורק, אחַי!) לא היו מתועשים, ולכן גם לא הגיעו להספק המרשים שאליו הגיעו דוברי הגרמנית. אבל בכל זאת, רבותי.  הזמן כבר שחק לאֶפֶר את צלילי ה"אחטונג" וה"שנל" שהדהדו בלאגרים. ואם צריך לזכור ולא לשכוח, אז בואו נזכור בבקשה שאתר ההגירה הפופולרי ביותר לישראלים בעת האחרונה היא העיר ברלין, בירתם של דוברי האשכנזית. אלזו, אז בעצם כבר סלחנו, לא?

אם כך נשארו רק העניינים הפחות חשובים: כיבוש, שלילת זכויות אזרחיות, הפקעת אדמות וגזילת מים.

אבל מלחמת הלשונות הזאת מובילה אותנו לעוד עניין אקטואלי שגם הוא קשור לשפה שנואה: החלטתו של שר החינוך לבטל את חובת לימוד הערבית בבתי הספר. ובכן, לידיעת אלה שהרעיון זעזע אותם: הערבית מעולם לא נלמדה בבתי הספר כלשון המייצגת תרבות אדירה, וממילא אף פעם גם לא נחשבה על ידי מערכת החינוך ככלי הכרחי לתקשורת עם תאום טריטוריאלי. לימודי הערבית בבתי הספר שימשו רק כקורס-רב שנתי ביוזמת ובחסות חיל המודיעין, קורס שמטרתו הכשרת חיילים ואנשי שב"כ, מאזיני סתר וחוקרי שבויים, לתפארת מדינת ישראל.

לא שפה ולא בָּטיחְ.

אז בסופו של דבר גברותי ורבותי, צדק השר. הכול עניין של  פרקטיקה: מי צריך ערבית בברלין? אפילו קבלני ריצוף מדברים שם גרמנית.

נ.ב. אם רק לא היו הורגים לנו את היידיש היה לנו קצת יותר קל להסתדר בגולה הנכספת שלנו.

תזכורת מטרידה לכבוד חגיגות נובמבר

map 2

מפת א"י קק"ל 1938 - ב

כן נובמבר, חודש הצהרת בלפור וחודש החלטת האו"ם, הוא חודש חשוב, חודש מקודש,  ואין ספק שהוא ראוי לעצרות מסדרים וחגיגות, לפחות כמו הימים הנוראים של מאי.  הבעיה של נובמבר היא כנראה  שהוא נדחק, טרחן שכמותו, בין תחילת שנת הלימודים לבין ימי החנוכה חנוכת מקדשנו בגיל ובשמחה נמלא את ליבנו, כלומר בעצם נצמד לישבנו של החג הפגאני האהוב ביותר  על היהודים. נו כן, ככה זה. סיפורי הגבורה של החשמונאים על אנטיוכוס אפפיפנס ימח שמו, עדיין מכניסים לכיס הקטן את בלפור וההצבעה בלייק סקסס. וחוץ מזה נובמבר הוא גם מין חודש פסיכי כזה שלא החליט אם הוא שייך לקיץ או לחורף.

כך או כך, אני עושה כבוד לנובמבר, ולכבודו, ולכבוד חברי גיבורי התהילה הציונית, אני מפרסם כאן צילומים ממפת ארץ-ישראל שנמצאה בין אלפי ספריו של אבי, מנוחתו עדן, אללה ירחמו.

זאת רק תזכורת. בשנה שבה פירסמה הקק"ל את המפה היפה הזאת "המרד הערבי הגדול" היה בעיצומו, וכל הצדיקים גלגלו (ועד היום מגלגלים ) את עיניהם, ושאלו, אבל למה? הרי כוונותינו כל כך טובות וטהורות. טוב, על זה כבר נאמר, הדרך לגיהנום… וכו'

 

רקוויאם לארץ נטולת נוף

הבית הקטן ששכן ברחוב הבאר פינת רחוב הגנים איננו. במקומו עומד תל הריסות. העצים הזקנים עדיין ניצבים משום מה במקומם. אני מניח שבעוד יום-יומיים גם הם יעקרו.

הבית החביב הזה היה ידוע כביתו של "איש הציפורים". לא זכיתי להכיר את בעל הבית המפורסם ואת אוסף הציפורים שלו. נדמה לי כי לפני שש עשרה שנים כשעברנו לגור כאן, כבר היה האיש זקן מאד, כמו רוב בעלי הבוסתנים היפים ששכנו בין שדות הכפר הירוק לנאות אפקה.

אני זוכר שקדיות פורחות. שיירות רוכבים. טווס מיוחם צורח אל הרחוב הריק מראשו של  איקליפטוס ענק. כביש מוצף בחורף. תנים חומקים בין אלומות פנסי המכונית. ריחות כפר.

אתם יכולים להבין שהשמות "רחוב הבאר" ו"רחוב הגנים" תיארו בימים הרחוקים ההם נוף אותנטי. אבל היום בשכונת בנייני יוקרה של מעמד ביניים יאיר לפידי, אין בשמות האלה שום כוונה אירונית. וגם לא התרפקות נוסטלגית, אני בטוח. סתם מקריות. אם כי ליזמי נדל"ן שמוכרים דירות פאר בבנייניי שיש וזכוכית של ארבע עשרה קומות, נחמד להתקשט ברומנטיקה כפרית. ואף על פי כן אני מרשה לעצמי להניח שגם בסלונים המתוקתקים, החדשים, המבהיקים בצבעי הקרם שלהם, ברחובות הגנים והבאר, עוד יש מי שבמוחותיהם מהבהבות תמונות ילדות של  שדות פרא ארץ ישראליים הפורחים בחורף ומצהיבים בקיץ.

אבל עזבו זיכרונות. אנשים צריכים דיור. זאת ארץ קטנה שמספר תושביה גדל במהירות. ואם כבר להתגעגע אז למה ללכת ארבעים שנה אחורה ולא ארבעת אלפים? הנה כך אנחנו ממלאים בצייתנות אדיוטית את הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו ומתרבים כחול אשר על שפת הים וכמו כוכבי השמיים לרוב. כלומר, סופם של הבתים הקטנים ושל החצרות והבוסתנים, ושל שדות הפרא ושל החי והצומח – ידוע מראש. דינם נגזר. גורלם נחתם. הבאר והגנים, מרחבי החוף והשרון אינם אלא  "רזרבה קרקעית", שבעוד שני עשורים תהיה מכוסה בבתים.

יהיה נכון אם כן לומר שמדינת ישראל עולה על גדותיה. או אם נדייק – עולה על גבולותיה. כי היכן עוד מתקיימים המרחבים  הארץ ישראלים המתוקים שלנו? כן, כן, ניחשתם. בפלסטין. ובכן, אולי הטענה הפלסטינית שכוונת הישראלים היא להשתלט על אדמותיהם, בעצם נכונה? הטענה הזאת מוכחשת תדיר בשאט נפש ובעיקום פרצוף חד משמעי. אבל רגע, מה באמת נעשה כשיגמרו לנו השדות? ניישר קצת קו הגבול, לא? נחתוך קצת מפה, נחרים קצת משם, נייבש קצת, ניישר קצת, ננקה קצת, נגרף הצידה כמה עצי זית. כי בחייכם חבר'ה, מה יותר חשוב? שמן זית לחומוס או דירה לגור בה? התשובה ברורה.

והאמת היא שבעצם זה מה שאנחנו כבר עושים. במרץ. בשיטתיות. בחדוות יצירה.

בדרך כלל  מצטיירות ההתנחלויות בשטחים (במיוחד לעדיני נפש כמוני שנזהרים לא לעבור את הקו הירוק) כשכונות של בתים חמודים, אדומי גגות, מוקפים בגינות מלבלבות. ממש הבוסתנים של נווה גן וקירית שאול ששועתקו אל הרי השומרון. ממש פינת רחוב הבאר ורחוב הגנים ששוכפלה על הרכסים של הרי אפרים. אבל האמת היא שכבר היום נבנים בשטחים הכבושים (איש כמובן לא יעז לקרוא לאדמות המוחרמות האלה Lebensraum) בתי דירות, מגדלים נאים של שיש, זכוכית ואלומיניום.

ובכן גברותי ורבותי, מסתבר שזאת איננה כלל שאלה של שמאל מול ימין. אין כאן בכלל ויכוח בין אידיאולוגיות. מדובר ב"דיור בר-השגה". באופן אינטואיטיבי, כל מי שחי ומתרבה בישראל/פלסטין מבין שיום אחד, והוא איננו רחוק כלל וכלל, כל הרצועה הצרה הזאת שבין נהר הירדן לים התיכון, ובין הרי הלבנון למדבר תהיה מכוסה במגדלים! מי ייגור בהם במיליוני הבנינים האלה? יהודים? ערבים? יגורו בהם אנשים נטולי נוף. ואנשים נטולי נוף הם כידוע נטולי נשמה.

שלום לא יהיה כאן. רק הרבה הרבה בתים, ובהם הרבה הרבה דירות, שיעלו הרבה הרבה כסף.

תנו לנו אחו (הגיג אשכנזי)

הכול כל כך מדויק אצלנו, לפחות במה שנוגע לסינכרוניזציה בין חגים למזג האוויר, פה בארץ חמדת אבות. ומכיוון שהגיע סוכות אכן קדרו פני השמיים.  ואף כי רוח לא נשב (רק פו קטנטן בקצה הגבעה), ושום כדור נפתלין לא הוזז ממקומו בין הסוודרים, בחג הנחמד הזה שמחת הסתיו נגעה לרבים מאיתנו יותר משמחת התורה.  אבל זה לא עניינו של ההגיג הזה. עניינו של ההגיג הזה הוא גם לא שנאת הקיץ הבלתי מתפשרת שלנו.  גם זה עניין ידוע ונדוש שכבר הפך לסוג של bon ton במקומותינו. כל אחד כאן מתפאר בעוינות השוררת בינו לבין מזג האוויר המזרח תיכוני: עוצמת השמש, אחוזי הלחות, הפאלטה הצהובה-אפורה, ניחוח בתי השחי, אפים צרובים, עורפים שלוקים, היסטריית המלנומה, כובעים מכוערים, משקפי השמש שמונחים במרומי הקרחת ומתכסים באבק ממדבריות צפון אפריקה. אנחנו רוצים שמיים מעוננים. אנחנו רוצים אחו ירוק ורטוב ליד כל בית (אגב, איך אומרים אחו ברבים? אחואים או אחו'ס? ) אנחנו תובעים את הזכות ללבוש מעילים ארוכים. וצעיפים. וגרבונים שיסתירו את הוורידים ברגליים. וזה לא רק עניין אסתטי. אנחנו גם דורשים שהמוחות היהודים המבריקים שלנו יעבדו בסביבה ממוזגת שתאפשר להם להמציא את תורת היחסות ואת תסביך אדיפוס ואת פרוש רש"י.  הכול ברור. אין כאן הרבה מה להבין. העם היהודי צמח והתהווה באזורים גיאוגרפיים אחרים לגמרי ולשם הוא כמה. לשם הוא רוצה לחזור. שם הוא רוצה להמשיך להתקיים עוד אלפיים שנה. הסיפורים של יוסף בן מתיתיהו, תבליט הקומיקס הזה, עם מנורת שבעת הקנים על שער הניצחון של טיטוס, מעידים כמובן על מקור גנטי שצמח במדבר יהודה, אבל משנת 70 לספירה  ועד המאה ה-20 , קרו כמה דברים שאי אפשר להתכחש להם.

הנה, תראו איך אנחנו אוספים לנו דרכונים אירופיים. זה באמת נפלא. אומרים שבגבולות ארץ ישראל ההיסטורית חיים כרבע מליון בעלי אזרחות גרמנית. וכך וכך עשרות אלפי אנגלים והולנדים וצרפתים ופולנים וליטאים ורומנים וצ'כים… ובכן יצא – כמו שאומרים – המרצע מן השק. פעם, כמישהו העז לקרוא לנו קולוניאליסטים אירופיים היה עולה לנו הדם לראש. אבל עכשיו, כשאף אחד כבר לא מתבייש להודות בזרות המתישה שהוא חש כאן, בפאתי מזרח,  מותר לנו לשנן את הנרטיב האמיתי ובאותה הזדמנות – מול תמונת שלכת זהובה על דשא ירוק, לקול הקלטת פכפוך של גשם במרזב – להגיד לעצמנו: מכיוון שאנחנו כאן רק אורחים לרגע,  אורחים שמתים להסתלק קיבינימט ולחזור לאירופה, אולי נפסיק למרר למארחינו את החיים?