ארכיון תגית: המיתוסים של מערכת החינוך

על סף השנה ה-16

השבוע תתחיל שנת הלימודים ב"בצלאל" ואני אתחיל את שנתי ה-16 כמרצה באקדמיה המהוללת שעל הר הצופים בירושלים. הנתון המספרי הזה אולי לא נשמע לכם מספיק מרשים. אכן 16 שנים הן נתח חיים לא זניח שבו גלשתי מגיל עמידה לזיקנה (או אם תרצו – מאמביציה לקרוע את העולם לאמביציה לשרוד), ובכל זאת, ה-16 האלה, (ארבע פעמים תיכון, פעמיים בית ספר יסודי, חמש פעמים צבא פלוס כלא שש) לא מצטברות לתקופה שמצריכה סיכום. וזה גם לא תאריך עגלגל מספיק, כמו עשרים נגיד, או חמישים, שראוי להיות מסומן באוטוביוגרפיה בקו עבה. אם כי, מצד שני, אין שום סיכוי שמישהו – איזה נכד תימהוני, אולי נין מוכה נוסטלגיה – יחגוג איתי בשנת 2048 יובל להצטרפותי למועדון הנוצץ של מרצי "בצלאל". זאת תהיה אגב השנה שבה יחגוג העולם מאה שנה למדינת ישראל…

אני לא יודע לגבי מדינת ישראל. הפרוגנוזה, עם כל המגפות ומלחמות הדת מסביב, לא ממש מזהירה. אבל לגבי "בצלאל" אני מוכן להתנבא:

כמו כל מוסד אקדמי, גם האקדמיה המהוללת שלנו נמצאת בדפיציט, וכפי שידוע היטב לכל בר-דעת הדרך הטובה ביותר לתקן גירעונות במוסדות אקדמיים היא באמצעות פטורי מרצים. לפיכך יש לשער כי הנהלת האקדמיה תדע לעשות את הדבר הנכון, ובעוד שלושים וארבע שנים תהיה האקדמיה "בצלאל" מוסד נטול מרצים. תודו שזה רעיון בכלל לא רע. אפשר אפילו לשכלל אותו מעט: שגם הסטודנטים יישארו בבית. הרי כבר היום מגיעים לשנה א' אמני אינטרנט מעודכנים, עתירי ניסיון ו"לייקים", שמרצים עתיקים כמוני – כאלה שחרטו על קירות המערה לאורו של הפרימוס – רק מפריעים להם בדרך אל ה"יו-טיוב".

אבל די. מספיק עם תוגת הסתיו. שנה חדשה מתחילה. יהיה מעניין, אני בטוח.

רק מכות אנחנו מבינים

(מוקדש למי שכיהנה כשרת החינוך של מדינת ישראל עשרה חודשים, מיולי 1992 ועד מאי 1993. זיכרה ברוך).

מי מאיתנו, בוגרי המגמה הביולוגית, מחזור 1973 עוד זוכר משוואות דיפרנציאליות ואינטגראליות? סינוס וקוסינוס? טנגנס? שורש לוגריתמי? אולי משוואה ריבועית? גם זה לא? ברז אלף מזרים שלושה עשר ליטר מים לדקה, ברז בית פולט תשעים וארבעה סמ"ק מים בשבע וחצי דקות. תוך כמה זמן תתמלא הבריכה המכילה תשעה עשר קוב מים? אין לכם מושג? באמת? מה עם משפט פיתגורס? לא? אפילו משפט פיתגורס לא? טוב, את לוח הכפל אתם בטח זוכרים, כלומר בלי הכפולות של שמונה שאותן אף אחד לא יכול לזכור. וקצת חילוק, במיוחד החלוקה לאחד. כן, גם חלוקה לעשר – זה קל –  פשוט מורידים אפס.  אחוזים? בקושי. חיבור אתם יודעים, ללא ספק, וגם חיסור, למרות שזה באמת קצת יותר קשה, ובשביל מספרים ארוכים אתם צריכים דף ועפרון.

טוב, אם כך נסכם: מכל מה שלמדנו במתמטיקה בארבע שנות התיכון שלנו, מכל העמל היזע ונחלי הדמעות, מכל הממון העצום שהורינו מוכי החרדה שילמו למורים פרטיים  (שהם מורי המתמטיקה מהתיכון השני, בקצה האחר של העיר),  מכל לילות הנדודים של לפני הבחינות, הבחילות של לפני התעודה והמיגרנה של לפני קבלת-הורים, מכל הגידופים שספגנו והבוז, והחשש הנורא שהתגנב שמא באמת אנחנו אידיוטים, או קצת מפגרים, או באיזשהו אופן אחר לא-ממש-בסדר, מכל זה – לא נשאר כלום.  או מבחינה מתמטית – אפס.

אז לשם מה היה כל זה?  אני שואל. על מה היתה כל המהומה? מה היתה תכליתו של הסבל?

אלה מכם  שיראו בשאלות האלה היתממות אקזיסטנציאליסטית, יענו לי, חד וחלק, החיים הם מהומה, תמצית הקיום האנושי הוא  סבל, ולחיים כמובן אין שום תכלית. זאת אכן תשובה ראויה. זהו ההסבר הפשוט למורשת הפדגוגית הזאת שחזקה עלינו לקבל ללא עוררין ולהעבירה לדורות הבאים:  אנחנו לומדים על מנת לסבול. לא כדי לרכוש מידע שיגרום לנו להנאה או ישמש אותנו בדרך כלשהי. לא ולא. הסבל, הוא  התכלית.  וודאי שאין מטרתם של לימודי המתמטיקה להחדיר לראשי התלמידים הבנה ובקיאות במתמטיקה – שהרי ברור לכל בר דעת  שרק מעטים ביותר יעשו בלימוד הזה שימוש כלשהו – מטרתם של לימודי המתמטיקה היא לתת לתלמידים שעור מעשי רב-שנים בהתמודדות עם הסבל הקיומי.  הכנה לחיים.

ואם כבר מקדישה את עצמה מערכת החינוך להכשרת בני אדם סובלים, אז למה באמת לא להפוך את התנ"ך לעבודת פרך, את ההיסטוריה למאסר עולם, את הספרות למרתף עינויים, ואת השפות הזרות לבידוד בצינוק?

כל כך הגיוני. כמעט, אפשר להגיד, אסתטי בפשטות המופלאה שלו.  ממש כמו משוואה מתמטית.