ארכיון תגית: הכיבוש

אקדח לכל פועל

הכותרת כמובן מטעה. פועלים – אכן יש עוד כאלה בארץ הזאת – רק עובדים קשה, ואם הם במקרה ערבים, אז שישכחו גם מסכיני פלסטיק. את החומוס על הפיתה שימרחו עם האצבע. ושזה לא יהיה באשקלון, אם אפשר.

הרעיון הוא כמובן להפוך את האקדח/תמ"ק למצרך עממי וזמין לכל אזרח ואזרחית, כדי שעם ישראל יממש את התיקון השני לחוקת מולדתנו, וכך יוכל סוף סוף כל אדם שומר חוק ואוהב סדר לרצוח את אשתו או להוציא להורג את הנהג שגידף אותו ברמזור, או – בעצם בעיקר – לבצע חיסולים ממוקדים באופן פרטי וספונטני בחשודים ערביים.

אבל כל אלה הם רק עניינים טריוויאליים. הרי גם לפני הבשורה על פי השר אהרונוביץ , נרצחו כאן נשים, חוסלו חשבונות, ונורו ערבים. ובכן, ישאלו הספקנים, מה חדש? גם קודם ירינו. ירינו בכיף. עם או בלי רישוי של משרד הפנים. עם או בלי מכתב מרופא שאנחנו פסיכים עם הפרעת קצב. עם או בלי יד רועדת ופזילה חמורה בעין ימין.

נו, אז מה חדש?

אני אגיד לכם מה חדש: עכשיו כשבכל שכונה תקום מיליציה חמושה שתפקידה להגן על הזהות היהודית, הגאווה הלאומית, והנאמנות למולדת, פתאום נבין שהנשק שהשר מחלק לנו מתוך דאגה נדיבה לביטחוננו, בעצם נועד לגרום לנו לבצע התאבדות קולקטיבית.

אנחנו לא רוצים נשק, השר אהרונוביץ. אנחנו רוצים להמשיך לחיות. רק עוד קצת אם אפשר.

החלונות בחדר 512 כמטאפורה

בדיוק על פי התכנית, עליתי השבוע להר הצופים כדי לשעשע קהל טרי של סטודנטים רכים, ואולי גם לנסות ללמד אותם איזה טריק חדש או שניים. אולד דוג… לא ציפיתי להפתעות. ואכן, יום עבודתי הראשון בסמסטר א', לא הניב שום דיווח יוצא דופן. אבל הוא בהחלט הניב תמונה. תמונה מדהימה. והרי היא לפניכם:

חדר 512 בקומה 5. שלושה חלונות פונים מזרחה, לכיוון ים המלח. בחלון ימין נראית העיר מעלה אדומים מסתערת לצפון-מערב. בחלון שמאל נראית העיירה עיסאוויה מנסה להתקדם לדרום-מזרח. החלון האמצעי ריק. הוא מכיל רק נוף של גבעות צהובות-אפורות שנצבטו בהן סימני אצבעותיו של ענק. שני האויבים המרים, רעבי הטריטוריה – לא שווי כוחות יש לציין – שולחים זרועות בטון השואפות לכסות את הנוף התנ"כי בכיעור אורבאני חסר רחמים.

אבל הם לא ייפגשו כנראה. לא בקרוב. בכל אופן לא במהלך הסמסטר הזה. בחלון האמצעי, במרחבים שבין שטח E1 המוקפא לבין מורדות הר הצופים, מתנהל מזה שנים מאבק עיקש בין ישראל המתפשטת לפלסטינים מותשים.

בינתיים ביקשתי מהסטודנטים להפוך את כיוון הכיסאות בכיתה כדי שיוכלו לחזות בטריפטיך הפוליטי המופלא שמתרחש מאחורי גבם בזמן שהם לומדים איך להמציא ולנסח נרטיבים.

shit happens

הכול עניין של צירופי מקרים.

הרי לכם דוגמה: לובנא חנש, בת 22 ממחנה הפליטים אל עאידה הסמוך לבית לחם, טיילה יום אחד בינואר 2013, ליד כביש 60 (מבית לחם לחברון) חטפה כדור שנורה אליה מטווח של 40 מטר ומתה. חוסר מזל. באמת. shit happens, אין מה לעשות. הכול עניין של צירופי מקרים.

במקרה היו שם ילדים שזרקו או לא זרקו בקבוקי תבערה. במקרה עבר שם סגן מפקד החטיבה המרחבית יהודה, איזה שחר ספדה אחד, שבמקרה אותגר באופן מקצועי (ואולי גם רגשי: זה מה-זה מעליב ששונאים אותך), ובמקרה הוא החליט להראות להם מי-כאן-בעל-הבית, ובמקרה הוא אמר לנהג לעצור, ובמקרה קפץ מהרכב ורץ אחרי חבורת הבקבוקאים. במקרה גם הנהג נכנס לאמביציה, כיוון את הנשק וירה. תראו איזה חוסר מזל, בחיי. במקרה הנהג לא הצטיין בקליעה למטרה, ובמקרה חסם גופה של הבחורה, לובנא חנש, את דרכו של הקליע, שבכלל טס שם, כאמור, במקרה, ולכן, כתוצאה מהפגישה המקרית הזאת, המצערת, בין לובנא חנש לכדור ששלח הנהג, נגרם מותה.

הפרקליטות הצבאית מצאה שהקצין ונהגו פעלו על פי הנהלים ואיש מהם לא התרשל. במקרה, במקרה לגמרי, הם היו חיילים והאנשים שבהם ירו היו אזרחים צעירים. הבנתם? במקרה היה שם כיבוש. מקרה. סתם מקרה מצער.

אל תספדו לו

אל תספדו לו. האיש שבחייו גרם לכל כך הרבה הספדים – מקביה ועד לבופור, מהמיתלה ועד לג'נין,  מעזה ועד סברה ושאתילה – ראוי בעיקר לשכחה מהירה וטוטאלית. זה לא יקרה כמובן. להיפך. כמו מגלומנים שקדמו לו, גם איש הדמים הזה  הנציח את עצמו באמצעות מוזוליאום. למוזוליאום שלו ניתן הכינוי הפלמח"ניקי יו"ש, ועליו נשתלו אלפי קרוונים, וילות, ושיכוני בטון, ובעתיד הוורוד – בעצם יותר אדמדם –  שהאיש הזה תכנן לנו, עוד ישמעו הרבה הרבה הספדים.

אז אולי תחסכו את הדמעות עכשיו. יתכן שבקרוב מאד תזקקו להן.

מים גנובים

אסור לגנוב. גניבה היא פשע. כמעט כל הקהיליות האנושיות מקדשות את הקניין ומעגנות את הבעלות בחוק.  ואף על פי כן גניבה נחשבת לאחת מהפחותות שבסולם הפשעים, (בעשרת הדיברות היא ממוקמת בתחתית הרשימה, במקום שמונה) , עניין שבדרך כלל ניתן ליישב באמצעות התנצלות, השבת הרכוש או תשלום תמורתו, והצלפה קלה בישבן. יש גם גנבות שנחשבות בעינינו טובות. רובין הוד למשל, היה אציל נפש. דוד המלך – גיבור. האופנובנק – נוקם עלבונם של משלמי העמלות. שלא לדבר על אנשי לח"י  שמטרתם הלאומנית קידשה את האמצעים. וכמובן – תלוי ממי גונבים ומה גונבים. הנה, כאן אנחנו כבר ממש מוכנים לכופף את ספר החוקים לטובת מה שנראה לנו צודק, ובלי שום דילמה מתירים את רכושם של חברות ביטוח, בנקים, אוליגרכים, ושודדים אקראיים.

אבל יש גניבות גברותי ורבותי, שהן בחזקת ניסיון לרצח. נסו לדמיין מעשה חמור כזה. נסו לחשוב על גניבה מרושעת, זדונית, שאיננה נעשית רק משום שאדם אחד חומד לו רכוש של אדם אחר, אלא משום שהוא רוצה לרצוח אותו. לא זוג אופניים שנקשרו בחדר מדרגות, או תחתונים על חבל זר. לא ארנק שנשלף מכיס בשוק הכרמל, וגם לא עשרת אלפים שקל שהועברו מחשבון לחשבון.  נסו לדמיין גניבה של פת לחם אחרונה מרעב. תרופה מחולה אנוש. בלון חמצן מטובע.

בואו נתקדם קצת עם הדמיון המודרך: נסו לדמיין גניבה של מים מאנשים מיובשים שגוועים בצמא. נמשיך:  נסו לדמיין את קורבנות הגניבה כשהם מתחננים שבכל זאת ישאירו להם כמה טיפות מהמים שלהם.  נלך עוד צעד: דמיינו בבקשה שאת הגניבה הזאת אתם מבצעים. אתם. כלומר אנחנו. ואנחנו גונבים את המים היקרים האלה ביודעין, בהכרה מלאה ובלי שום ייסורי מצפון.

עכשיו נעבור בבקשה מדמיון למציאות:

המקום הוא עמק הירדן הצפוני. בארבעים וחמש שנות הכיבוש הישראלי הופקעו רוב האדמות החקלאיות הפלסטיניות וכיום הן מעובדות על ידי מתנחלים. אבל את זה אנחנו הרי מכירים כבר. כאן אין שום סקופ. עם הגניבה הזאת כבר לימדנו את המצפון שלנו לחיות.  אבל גברותי ורבותי, יקירי מגשימי הציונות, איך נמשיך להתלונן על מחירי המים שאיתם אנחנו משקים את הדשאים היפים שלנו, ואיך נקונן על מפלס הכנרת שיורד קצת עם כל השתנה ברמת השרון, ואיך נרטון על מחיר הכניסה לבריכות השחייה העירוניות, כל עוד 80,000 חקלאים פלסטיניים שמימיהם נגזלו מהם והועברו להתנחלויות גוועים מצמא בעמק הירדן?

לא, אין שום מתיקות במים גנובים. הבננות והתמרים שצמחו בהתנחלויות מחולה, שדמות- מחולה, רועי ובקעות, בין ממטרות מצקצקות לתפארת מדינת ישראל, הם פירות באושים.  אי אפשר שלא לחוש במרירות הנוראה שלהם.

(ומי שלא יכול לדמיין את גודל הרשעות שיצפה בסרטה של עירית גל "העמק הנעלם").