ארכיון תגית: בן העם הנבחר

צרוף מקרים

לכל פרץ מחריד של טרוף אלים, הסימפטומים הקליניים שלו. כל רצח ראוי לבחון על פי הנסיבות המאפיינות אותו. יתכן שעל פי אותו הגיון קרימינולוגי יש להתייחס גם לרציחות המוניות. אם כך הרי שכל מקרה של ג'נוסייד – מתוך הקטלוג הארוך שמספקת לנו המאה ה-20 – צריך להירשם בזיכרון כאילו היה יחיד במינו, ויש לערוך בגינו חשבון נפש נפרד.

ולפיכך אפשר פשוט להתעלם מכך שיום השואה שלנו (שלנו!) חל בסמיכות ל-17 באפריל, היום שבו לפני 40 שנה, ב- 1975, כבש ארגון שכינויו היה "קמר רוז'" את פנום-פן בירת קמבודיה והשתלט על המדינה כולה. באותו יום התחיל בקמבודיה אקספרימנט חברתי מטורף שבמהלכו, להערכת ההיסטוריונים, נרצחו מליון ושבע מאות אלף בני אדם. ביניהם מאות אלפי ילדים.

היה זה ג'נוסייד מסוג אחר. חדש. ג'נוסייד התאבדותי. לא עוד עם שמנסה להשמיד עם אחר, אלא הפעם, כת קנאים שמנסה להשמיד את עמה שלה.

הניסוי כידוע לא הצליח. הניצולים והרוצחים התאוששו איכשהו, והיום, אחרי סימון של אתרי קבורה, איסוף גולגולות, וסרטים של רולנד ג'ופה וריטי פאן, הם חיים אלה עם אלה, כרוכים יחד במעבדת הניסוי לשעבר, ומקיימים דיאלוגים ברי-קיימא בסמרטפונים. אין להם יום שואה. הם לא עומדים דום, לא שרים את התקווה הקמבודית, לא עולים לאתרי זוועה, לא מתעטפים בדגלים. וחוץ מזה, נראה שהם עדיין לא מצאו שום שימוש פראקטי ברחמים-עצמיים.

עם מוזר, הקמבודים.

ואולי לא. שהרי אפשר גם לטעון כי רצח, כל רצח, הוא פעולה אנושית באנאלית להחריד, והסיבות שמביאות אדם אחד לנשל אדם אחר מקיומו עלי אדמות, אינן כל כך שונות כפי שאנחנו רוצים לחשוב. ואם כך, אבוי לנו, גם רצח-עם, אינו אירוע חד-פעמי, יוצא דופן, אירוע שמאפיין חברה כזאת או אחרת, ברגע היסטורי כזה אחר, בנסיבות כלכליות, או תרבותיות, או התפתחותיות כאלה ואחרות.

ולכן יום השואה איננו שייך לעם היהודי. הוא של כולם. של האנושות כולה. של היזידים ושל אנשי המדינה האיסלמית, של בני הטוטסי ושל ההוטו, של המוסלמים בבוסניה ושל הסרבים, של אנשי בנגלדש ושל צבא פקיסטאן, של תושבי ביאפרה ואזרחי ניגריה, של הצוענים ושל הגרמנים, של היפנים ושל הסינים, של הארמנים ושל והתורכים.

וגם של הקמבודים ושלנו.

יש לי הצעה בשבילכם, אחי ואחיותי*

בימים מוטרפים אלה, במיוחד לקראת יום הבחירות שבו נתבקש לבחור בין נבלים לטיפשים, העתיד פה-בארץ -חמדת –אבות מעולם לא נראה עגום כל כך (סמכו עלי, אני כבר קשיש), והחזון הציוני מעולם לא הצטייר באופן מובהק כל כך כמעשה נוכלות של חבורת שליחי ציבור מהשטעטל. ואתם, אני בטוח, ממש כמוני, למרות גילנו המופלג, מהרהרים בטריטוריות אלטרנטיביות. כדאי להיזכר כי לפתחו של עם ישראל כבר הונחו כמה הצעות להתיישב בחבלי ארץ נידחים, הצעות שירדו מסדר היום מסיבות שונות וגם בגלל התערבות אגרסיבית של מצדדי ההתיישבות בפלשתינה, כלומר אלה שנקראים המחנה הציוני. לאבותינו הוצע להתיישב בצפון אמריקה (גרנד איילנד, ניו יורק), באפריקה (אוגנדה ואנגולה), באוסטרליה (קימברלי וטסמניה) ובדרום אמריקה (סורינאם). על תולדות הטריטוריאליזם תוכלו לקרוא בספרו המרתק (והמשעשע להפליא) של ידידי אדם רובנר (Adam Rovner) שעדיין לא תורגם לעברית, In the Shadow of Zion  .

אבל בינתיים אספר לכם המיואשים, על גן עדן רחוק שעוד לא עלה על הפרק. שמו של המקום: האי פִּיטְקֶרְן.

האי הזעיר הזה (שטחו כ-520 קמ"ר) שוכן בלב האוקינוס השקט כ- 5000 ק"מ מחופי ניו-זילנד והוא המושבה הבריטית הקטנה ביותר. מזג האוויר באי הוא סוב-טרופי. ממוצע הטמפרטורות השנתי עומד על 17 מעלות. נחמד. באי חיים כיום כ-50 תושבים והם הולכים ומתמעטים. אולי בגלל קשיי הפרנסה. אחרי מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית האי כ- 200 איש, (כולם אגב צאצאיהם של שמונה ממורדי ה"באונטי" שהתישבו באי יחד עם נשותיהן בנות טהיטי ב-1789) ורובם התפרנסו מהדפסת בולים ומכירתם לתיירים. משונה? האמת,קצת פחות משונה בעיני מגידול כותנה במדבר והרבה יותר אלגנטי מייצור "עוזים" וכסאות פלסטיק. אבל ניחא. אנחנו הרי לא עוסקים עכשיו באסתטיקה.

והרי הפואנטה, ידידי: הממשלה הבריטית מציעה עכשיו חתיכת אדמה (לא נמסר הגודל) על האי פיטקרן לכל המעוניין לעבור להתגורר באי ולהקים שם את ביתו. עד עכשיו – כך מסרה ג'קי קריסטצ'ן, נציגת האי פיטקרן באירופה, לכתב ה"דיילי טלגרף" – הוגשה רק בקשה אחת!

אחי ואחיותי המדוכאים – העולם היום קטן. שום מקום לא באמת כל כך רחוק מ"פייסבוק" כפי שנדמה לכם. אז למה אנחנו מהססים? קומו, לכו ונלכה!

נ.ב. אתם יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. אני מקווה שעד אז עוד יישארו כמה חלקות בפיטקרן.

*(ההגיג מבוסס על כתבה ב"דיילי טלגרף" שצוטטה באתר ה-בי.בי.סי.)

דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום

"פפרלנד היא דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום. חייבים לגרד אותה."

("Pepperland is a tickle of joy on the blue belly of the universe. It must be scratched")

כך אומר מנהיג המרושעים הכחולים, בקול סופראן מאנפף, לסגנו, מקס, ביצירת המופת "צוללת צהובה" מ-1968.

נזכרתי בדיאלוג הזה (מאת לי מינוף ואריק סיגל), בערב סתיו נוגה אחד, כששוב – כפי שקורה לי הרבה בזמן האחרון – נתקפתי בחרדה קיומית. פתאום מצאתי את עצמי מהרהר באותה חבורה של מנהיגים תכולים-לבנים שיושבים שם למעלה ולא מפסיקים לגרד אותנו רק כדי להסיר מאיתנו את דגדוג ההגינות, כלומר, את המעט שנשאר מהתחושה המענגת הזאת, ובאותה הזדמנות גם להפטר מהעקצוץ המעצבן של המצפון, ואם אפשר – גם לסלק את מגעם המטריד של האמת והיושר.

והם מגרדים ומגרדים ללא הרף. ביסודיות. לעומק. עד העצם. מגרדים עד שלא יישאר מהארץ הזאת כלום מלבד צלקת מדממת.

מספרי המזל של עם ישראל

47? מה זה 47? למה שלא נחכה עוד שלוש שנים ואז נעשה חגיגת יובל לכיבוש כמקובל וכראוי במקומותינו? כי איזה מין מספר זה 47? והנה אתמול נודע לי מפי אחותי הקטנה (לוחמת מהוללת למען הקנביס, ובה יסופר בהגיג אחר) ש-47 הוא מספר ראשוני, ולכן בהחלט נושא ערך סימבולי לעניין הנידון (למה מספר ראשוני הוא סימבולי לעניין הכיבוש? תחשבו בעצמכם. אני לא רוצה להסתכן בפיוטיות יתר). טוב. אבל כידוע, עַם חובב מספרים אנו, (ולאו דווקא חובבי ספרים כפי שמתעקשים לטעון סוכני היידישקייט) ולכן גם אני מחויב לבדיקה מעמיקה של עניין מספרי שמטריד אותי כבר שנים רבות. וזה העניין: גימטריית המלחמה. שימו לב למספרים 5, 6, ו-7 (שעכשיו נוסף להם גם 4) הקשורים במלחמת 6 הימים שהתחילה (בימים הטובים ההם ישבו במטכ"ל יהודים ממולחים) ביום ה-5 בחודש ה-6 של שנת 67, בשעה 7 ו-45 דקות בבוקר, לפני 47 שנים, והשנה – כמה אלגנטי – חל  היורצייט החשוב הזה ביום 5.

טוב, אז הלכתי סוף סוף אל שכני, (החפץ בעילום שמו מטעמי צניעות) איש גדול בתורה, בעל זכויות רבות בתחום היעוץ הפיננסי ולוחם שייטת לשעבר, לברר את פשר המספרים. הוא עשה לי חשבון כזה: "5 הוא ה'; 6 הוא ו' , ואלה שתים מאותיות השם המפורש ולפיכך רומזות בברור על קדושתו של התאריך.  7 הוא ז', האות המסמלת את קדושת השבת, ומשמעותה של המילה 'זין' היא כידוע – 'נֶשֶק', ולכן הספרה  7 מייצגת כאן גם את משקלה הערכי של המסורת היהודית וגם את מלחמתו של עם ישראל על ארצו. זאת ועוד. 5, 6 ו- 7 מצטרפות לסכום  18 כלומר 'חי', שפירושו התחדשות פריחה ושגשוג על אפם ועל חמתם של הקמים עלינו להשמידנו."

"ומה עם ה-4?" שאלתי

"4 זה כסא הפוך, כל ילד יודע את זה. ומה אומר כסא? כסא פרושו – לשבת, להתיישב, להקים ישובים, וללמוד בישיבות. ולמה הוא הפוך? כדי להערים על המקטרגים, ג'ון קרי, זהבה גלאון, ונתניהו השמאלן."

חגו של הזין היהודי

 

הכל בחג הזה, שנקרא ל"ג בעומר, קשור בזין.

זה התחיל בשנת 132 עם איסור שהטיל מושל יהודה, טיניאוס רופוס, על מנהג ברית המילה. הוא התבלבל כנראה. שולחו, הקיסר חובב הגברים אדריאנוס, בעצם הוציא אל מחוץ לחוק האימפריאלי את מנהג סירוס התינוקות (כן, בימים ההם דווקא לסריסים היה סיכוי טוב לג'וב כזה או אחר). אבל למושל רופוס, ההתעסקות באברי תינוקות נראתה דומה באופן חשוד. אולי טעות, אולי התעסקות דקדקנית בקטנות. לך תבין. הצרה היא שבאותה תקופה, תחילת  המאה השנייה לספירה, הסתובבו בפרוביציה יהודה הרבה גברים עצבניים במצב של פוסט-טראומה. דור שני לחורבן.

ואז, גבר מהאגדות, אחד שהיה רוכב על אריות בשעות הפנאי וזורק אבני בליסטראות כמו שאני ואתם משחקים בכדורי פינג-פונג, לקח את העניינים לידיים, הנהיג מרד, ורשם לזכותו כמה הצלחות שהספיקו כדי לרשום אותו בהיסטוריה. זה נגמר כידוע באסון נורא: כל תושבי יהודה נטבחו או הוגלו. ובנוסף לכך – במקום שיובא הגיבור לרומא ויהפך שם לסוּפֶּר-גלדיאטור (ולאובייקט מיני בעיני נשות רומא) האיש פשוט מת בתאונה. סתם.

עלבון גברי זקוק לתיקון גברי. לא לקחת ללב. איך לא לוקחים ללב? פשוט: עם קצת יחסי ציבור הופכים את הסמטוחה לחג לאומי. ואיזה חג? חג של גברים. מה גברים אוהבים? אש! כן אש! אש זאת התמחות של גברים. וכך בא לעולם ל"ג בעומר.

ועכשיו תראו כמה החג הזה משמח אותנו, הגברים. הנה, תראו איך האבאים בגן מתחרים זה בזה מי יכרות יותר חלקות יער, יעמיס יותר גזעים, פרטי ריהוט, וקרשי בניין גנובים על הנגרר שלו,  יקים את פירמידת העץ הגבוהה ביותר, ויבעיר את המדורה הגדולה ביותר בשכונה. היש בעולם משחק שגברים יכולים להנות ממנו יותר?

רגע. והסוף. אל תשכחו את הסוף. האחווה הגברית של השתנה משותפת על הגחלים ושרידי הקרטושקס.

כן! אנחנו משתינים עליך טיניאוס רופוס. זרקת אותנו לגלות של אלפיים שנה, ותראה אותנו. משתינים עליך עם הזין היהודי הנימול שלנו.

חג שמח!

ארבייט פריי, דיוטי פרי / אגור שיף

הנה מוטלים מוחותינו שורה ארוכה ארוכה,

וצפירה מאוזן עד אוזן קורעת סדקים ברקה ,

לא לשכוח: קרם הגנה, דגל, המנון להמהם,

לזכור: ארבַּייט פרַיי, דיוטי פרי, נוסע מתמיד

למיידנק או קרויצברג, דפקו שם עיצוב מהמם,

נא לזכור: לעשות להם לַייק, לחסרי המזל, העתיד,

סלפיז בבירקנאו, כי אסור שנשכח את ההם…

הנה כך דומעים ילדינו דמעה ארוכה ארוכה,

זה הורס, זה ענק, זה מגניב, זה נגמר תוך דקה.

רשע מה הוא אומר

כעבד, עדיף אולי לשבת פעם בשנה ליד שולחן מוקף במשפחה נרגנת, ללעוס מצות, ולקרוא טקסט גזעני-קסנופובי-פרנואידי מוכר (ולכן, יש להודות, משעמם עד מוות), מאשר להיות פועל בפרויקטי בינוי ערים במצרים. אבל אל תספרו לי שאני חופשי, ואל תגידו לי שהחג הזה – שבו אוטמים מדפים בסופרמרקט ומכריחים אתכם לאגור אוכל כמו בימי מצור, שבו תוקעים אתכם בפקקים, שבו דוחפים לכם תלושי הנחה ומוכרים לכם חומרי ניקוי ספרים כלי מטבח וחופשות בכרתים, שבו מאלצים אתכם לארח ולהתארח לבשל ולאכול (ולאכול ולאכול ולאכול) – הוא חג החירות.

כי מסורת, יהודים יקרים, היא שעבוד. שעבוד לדורות. שעבוד לתפארת.

נ ב.

ולפי שהוצאתי את עצמי מהכלל… נכון מאד: אלו היתי אני שם –  לא היתי נגאל. הגאולה היא עניין המוני כנראה. לא ממש מתאימה לאינדיבידואליסטים.

פורים-שפיל

באוקטובר 1946, על הגרדום, רגע לפני שנפערה הרצפה מתחת לרגליו, צעק הפושע הנאצי יוליוס שטרייכר אל העיתונאים שנכחו בתלייתו: "פורים-שפיל!" האם רק ניסה להוכיח לאומות העולם שלגרמנים יש חוש הומור למרות הכל? או שאולי, בדרכו המרושעת, ניסה לעלוב עלבון אחרון בעם היהודי, וכשדיבר אליהם בקולו של ויזתא, ניסה להזכיר להם, ליהודים, שגם הם יודעים לרדוף ולא רק להיות נרדפים? שגם הם יודעים להיות פוגרומצ'יקים ולשמוח שמחה גדולה? שגם הם יודעים להטיל אשמה קולקטיבית?

קראו שוב את המגילה, גבירותי ורבותי. אין שם שום דבר מצחיק. רק אינטריגה פוליטית, רשעות, זנות, השפלה, וטבח. ובעיקר – הסרת מסכות.