ארכיון תגית: אגדות תקשורת

הודעה לבוחר/ת

רוב חתולי הפייסבוק, תקריבים של קישים מהבילים ותחפושות לפורים, זוכים ליותר "לייקים" מההגיגים ה(כמעט) שבועיים שלי. אני לא מתלונן, אני רק תמה כמה מעמיתי הנכבדים קראו את דברי בשבוע שעבר על עצומות האינטלקטואלים המתפרסמות מדי יום שישי בעמוד הראשון של הארץ כמודעות בחירות של מרצ. לאלה שבכל זאת קראו אני רוצה להבהיר בזאת כי מרצ ואני שוכנים באותו צד פחות או יותר. כוונותיי, אני נשבע (בחי אדוני בספר התורה), טובות בהחלט. ההתנגדות שלי מכוונת להתבדלות האליטיסטית של מרצ, שלדעתי הינה טעות כרונית, מתמשכת, מזיקה ומעצבנת. ושוב אני מזכיר לקובעי האסטרטגיה המר"צית וגם לחותמים (כלומר חברי המועדון, ראו פוסט קודם) שלעתים אפשר לטעות ולחשוב שסנוביזם הוא עניין אידיאולוגי, ולא סתם אופי מחורבן שקשה לשנות.

אבל אני מניח כי כל מה שאכתוב הערב על הבחירות – ובאמת מתחשק לי שוב להזכיר לכם את חלקה הכבד של ציפי לבני, שותפה בכירה למפלגת העבודה, בארבע מלחמות מיותרות ואחריותה המיניסטריאלית למותם של מאות אנשים – יהיה מיותר לגמרי. לא רק בגלל החתולים הקישים והתחפושות שמולם אין לי כל סיכוי. לא. אני פשוט חושב שהבחירות לכנסת העשרים לא ישנו את הגורל שכבר חרצנו לעצמנו ולילדינו. הארץ הזאת תמשיך להתכער, תושביה ימשיכו להתבהם, וחום יולי -אוגוסט בוא יבוא. בעצם, מה אני מדבר, הוא כבר כאן.

פטררקה, בוקאצ'יו והחריץ בקופסה

בשנת 1366, בעידן של מגפות שחורות, מלחמות בלתי פוסקות ורעב, כתב המשורר פרנצ'סקו פטררקה לחברו הסופר ג'ובאני בוקאצ'יו: " כאלה הם הימים ידידי, שזימן לנו הגורל. העולם מאוכלס בפחות אנשי אמת, ואף פעם לא שכנו בו בצפיפות שכזו החטא ויצירי כפיו."*

מאז עברו כמעט 650 שנה שבהן העולם התכווץ, התמלא בפוליטיקאים, בשקיות פלסטיק, בסמארטפונים, בהמבורגרים ובסדרות טלוויזיה עד שהוא עולה על גדותיו. מגפות בימינו הן לבנות, ורעב הוא או בעיה הורמונאלית או הפקה של בוב גלדוף. ולגבי מלחמות – נכון, מלחמות נשארו בתחום הביזנס ו/או התיאולוגיה, ממש כמו בימי פטררקה ובוקצ'יו, רק שמאז כישלונם של הפרשים הפולניים מול הוורמאכט, נעלמה מהן האלגנטיות האבירית.

בקיצור אין לנו סיבה לאמץ את יאושו של המשורר הימי בינימי. אמנם העולם בשנת 2014 מאוכלס בפחות אנשי אמת, והרשע, הטיפשות,הציניות והניצול בעולם הנאור הזה שלנו צומחים ומלבלבים בקצב אקספוננטי – אבל לנו יש אפשרות לגשת ביום הבחירות לקלפי ולשלשל פתק לתוך חריץ.

האשליה, אתם מבינים, האשליה. זה כל ההבדל.

(*מצוטט מתוך "ראי רחוק" מאת ברברה טוכמן, בתרגום כרמית גיא.)

העם הנחטף

היה היו שלושה נערים שלא פחדו מכלום. לא מישמעאלים, לא מעמלקים, לא מפלסטינים, לא מאבא ואמא, לא מהירח המלא של אמצע החודש, (שכידוע עושה לאנשים ולזאבים דברים מוזרים בראש), ולא מנהגים שיכורים אחרי בילוי של יום חמישי. טוב, זה היה בלב השטחים, במקום שנקרא "צומת אלון שבות". שם החבר'ה מתמסטלים מחומרים אחרים בכלל. ואז תפס הטְרִיוֹ טרמפ, נחטף ונעלם בשדמות בית לחם.

ולמה אני מספר לכם שוב את מה שאתם כבר יודעים?

כי ההיסטריה הלאומית וההתפרעות הביטחוניסטית חסרת הפרופורציות – שכללה כמובן גם כמה חיסולים מהירים – נועדה להזכיר לכם שגם אתם חטופים. אתם. אני. אנחנו. כל המדינה הזאת בעצם. מדינה שלמה נחטפה על ידי חבורת חייזרים והפכה ליישות קוסמית חסרת מסלול וכיוון.

ומכיוון שהעולם האנטישמי כולו נגדנו אף אחד לא ישלם תמורתנו כופר. לא נורא. כבר התרגלנו.

נב.

שיחזרו חיים ובריאים, אינשאללה. וגם אנחנו.

כולנו אולמרט

אני רוצה להבין על מה החגיגה. באמת. תסבירו לי.

שוחד? כולנו נותנים ולוקחים שוחד. כך חינכו אותנו. כך אנחנו מחנכים את ילדינו. בובה תמורת שינה בזמן. קורקינט תמורת ציון בחשבון. מין תמורת אהבה. אהבה תמורת קריירה. חלומות תמורת כסף. ניסים תמורת נישוק מזוזה.

בניין מכוער על ראשו של  רכס? אל תצחיקו אותי. כל המדינה הזאת עשויה בניינים מכוערים שמכסים כל פיסת נוף. הרי אנחנו כבר עיוורים לכיעור ארכיטקטוני, אדישים להרס הסביבה. כל מה שמעניין אותנו זה ערך הנדל"ן.

זחיחות? אוקיי. מי לא זחוח כאן? מי לא יושב ביום שמש בבית קפה תל-אביבי כשבמרחק טיל או טיל וחצי, ילדים – לא הילדים שלנו חס וחלילה –  מתים במגיפת פוליו?

בואו נמשיך. ברית של מושחתים? זה אנחנו. כולנו. חבר מביא חבר. התחממנו באותו אינקובטור, אכלנו מאותו מסטינג, סחבנו את אותה אלונקה. הסתובבנו יד ביד בחווה הסינית. לא משאירים פצועים בשטח. יד רוחצת יד. כל ישראל חברים. אנחנו שנינו או שלושתנו או תריסרינו מאותו הכפר.

הלאה. מה עוד יש לנו? קדימה, תשפכו. אבל עכשיו נפשפש קצת בעבר. מה למשל עם המינוי של אותה חבורת חדלי אישים שקראה לעצמה ממשלה? לא, תעזבו. אתם הרי יודעים שלא היו הרבה ברירות. עניין של היצע וביקוש שבו  אנחנו אשמים. אנחנו, בזכות ההליך הדמוקרטי האלגנטי דה-לוקס שאנחנו גאים בו.

ומה עם  המלחמה המטורפת, האדיוטית ההיא, שבה נהרגו כך וכך בני אדם, נשפכו כך וכך מיליארדי דולרים, ונגרם כך וכך צער וכאב? רגע, רגע, רגע. תעצרו. אל תהיו צדקנים. הרי אנחנו כל כך אוהבים מלחמות בעצם. מלחמות זה אנחנו. מלחמות זה השם השני שלנו. מוות במלחמות זה החיים שלנו.

אז מה עוד נשאר בחשבון הסופי? ניתוח להסרת משקפיים? וויתור מפתיע על תלתל באורך עשרה סנטימטר שעוטף את הקרחת ממזרח למערב? איזה בצבוץ  דביק של יומרה בוהמיינית? טוב. כאן אתם צודקים. הדברים האלה באמת מקוממים. מה זה מקוממים? ממש זועקים עד לב השמיים.

אז יללה, שיכנס לכלא. מגיע לו.

להרעיב כלב, להרעיב פרה

סרטו המוקומנטרי של גאורגי פּרֶדָה, "הפרה הפינית" (רומניה 2012, 20 דק') שמוצג בימים אלה במסגרת פסטיבל "אפוס" בתל אביב, משחזר מעשה אמנות של אמן קוסטריקאי בשם גיירמו "חבקוק" ורגאס. ורגאס הציג את עבודתו בביאנאלה של מרכז אמריקה, בהונדורס ב-2008. וזאת הייתה היצירה: הוא קשר כלב לקיר הגלריה והניח לו למות מרעב.

תצלומים של הכלב הגווע הופצו באינטרנט וגרמו לקונצנזוס של זעזוע ושאט נפש ולעצומת מחאה הקוראת להחרים את ורגאס ולא להרשות לו להציג עוד. בשום מקום. אף פעם. על העצומה חתמו כשני מליון איש.

ורגאס הודיע לעולם שגם הוא הוסיף את חתימתו לעצומה. להגנתו טען שאלפי כלבים מתים מרעב במרכז אמריקה בכלל ובעיר הולדתו סאן חוזה/קוסטה ריקה בפרט, ושהכלב, "נטיוויטי" שמו (לידה? הולדת? לידת המשיח?), היה במצב עלוב כשוורגאס אסף אותו ושאם היה נשאר ברחוב ממילא היה מת מרעב. חוץ מזה, סיפר ורגאס, מכל צרכני האמנות באי הגלריה איש לא ניסה להציל את הכלב. כל מה שנדרש מהם לעשות היה להתיר את החבל. "אנחנו כולנו צבועים," אמר ורגאס לעולם, ובצניעות רבה נאות להכליל את עצמו באנושות. כך או כך, הגלריה שבה הוצגה עבודתו של ורגאס הכחישה את כל הסיפור. לטענתם הכלב מילא את כרסו ביומה הראשון של התצוגה ולמחרת ברח (הנבלה!) בלא להשאיר עקבות, ולפיכך מבחינתם "נטיוויטי" ממשיך לחיות באושר את חייו העלובים אי שם ברחבי הונדורס.

בסרט של פרדה מורעבת פרה יפהפייה במוזיאון לאומנות של בוקרשט, והאיכר שמכר את בהמתו למוזיאון במחיר מופקע מסתגר מדי ערב בשירותים של המוזיאון, מגיח באישון לילה ומאכיל את הפרה במספוא. לא ברור אם הוא עושה זאת מתוך רחמים או מכיוון שהוא מקווה לקנות בסוף התצוגה את הפרה שלו בחזרה. בכל אופן ,הוא נתפס ונכנס לכלא. הפרה מתה. אבל לא באמת – זה רק סרט.

שלחתי לפרדה אימייל. שאלתי אותו מדוע בשחזור המוקומנטרי בחר דווקא להרעיב פרה.האם עשה זאת משום שאין מוות טרוויאלי יותר ממותה של בהמה שמאות אלפים כמוה נטבחות מדי יום כדי להזין את האנושות? או משום שוורגאס, במעשה הדוחה והמזעזע שלו בכל זאת הצליח להזכיר לנו שאנחנו מוקפים מכל עבר בפרות קדושות?

פרדה עוד לא ענה לי.

 

רגע, ומה עם הורדוס?

יבוא יום, והוא לצערי קרוב מאד, שבו יקרא בתל אביב רחוב על שמו של אריאל שרון. ואולי יותר מרחוב אחד.  אני מניח שחברי ועדת השמות העירונית לא יפקפקו לרגע אם ראוי להנציח את זכרו של איש הדמים הזה ברחוב, כיכר, שדרה או טיילת. ומן הסתם לא יעבור זמן רב עד שהשם "אריאל שרון" יתנוסס גם על קיר בית ספר, שער של מכללה, לובי של נמל תעופה ומכון בינלאומי ללימודים אסטרטגיים.  העובדה שאריאל שרון גרם כל כך הרבה צער וכאב לכל כך הרבה אנשים, שהאלימות היתה העניין המרכזי בחייו, ושאת מטרותיו הפוליטיות הנפסדות השיג באמצעות כזב ושקרים, לא רק שלא משנה לאף אחד אלא אפילו מרוממת את האיש למעמד של דמות מרכזית, אהובה ונערצת באתוס הציוני.  אני יוכל לנחש כי הישראלי שיגור ברחוב אריאל שרון 82 למשל, ייזכר באיש החביב, עב הבשר, בחיבה נוסטלגית. הדם שנשפך כבר מזמן דהה והלבין.

אבל אתם יודעים מה – אני מוכן להשלים עם הגזרה הזאת. אישים גרועים לא פחות משרון, ואולי אפילו נקלים ממנו, כאלה שהיו גם טיפשים מטופשים ובטיפשותם הובילו לאסונות מחרידים שעדיין לא התאוששנו מהם, זכו להיות מונצחים ברחובות, בשכונות ובמרכזי תרבות.  ככה זה בשטעטל.

וכעשיו אני בעצם מגיע לפאונטה: לפני שבוע, במוזיאון ישראל, בתערוכה המוקדשת למפעלי הבנייה של הורדוס, פגשתי במקרה את חיה שיזף, ותוך כדי השתרכות בתור אל תוך מלכודת התיירים התרבותניקית הזאת, היא סיפרה לי שאולי תכהן כנציגת סיעת מרץ בוועדת השמות של עיריית גבעתיים. מיד ביקשתי ממנה שתתבע את עלבונו של הורדוס. עם ישראל המחדש בארצו – כך טענתי –אינו שש להנציח את שמו של האיש הזה ברחובותיו.  כך קרה שהמלך הורדוס, אוהב הארץ שפיאר אותה במפעלי בנייה שאפתניים, אנין הטעם והדקדקן, יהודי שומר מצוות, פוליטיקאי מוכשר שהצליח  לשמור את ממלכת יהודה שלווה ומשגשת בתוך הפָּקס-רוֹמָנה, ובעיקר – האיש שבנה את בית המקדש השלישי (!!!!!!) כן, בית המקדש ההוא, המתחם הארכיטקטוני הגרנדיוזי שיהודים עד היום בוכים על הקיר המערבי החיצוני שלו  – הורדוס לא זכה עד היום אפילו לא לסמטה מושתנת בתל אביב. יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שדווקא לאיזה שביל נידח, הוא כן זכה. חיפשתי ומצאתי שיש איזה רחוב הורדוס אחד בטבריה. וכמובן בקיסריה, ואולי – העניין הזה לא לגמרי הובהר לי – גם בירושלים (באמת, תודה רבה). אבל הורדוס בוודאי לא מתחרה בדמויות פופולאריות אחרות בעלות שמות פחות מצלצלים.

הרי לכם חומר למחשבה: איזה חשבון לא סגור יש לנו עם המלך הורדוס?זה שאביו היה גר (לא סובלים זרים, במיוחד כשהם מחליטים להיות יותר יהודים מיהודים), זה שרצח את אשתו? (זה באמת נורא, אבל דווקא על שמה יש רחוב מאד נחמד בתל-אביב) הרג שניים מילדיו? שבנה בריכת שחייה פרטית בוילה שלו בואדי קלט? על מה בדיוק אנחנו מתחשבנים איתו?

ואם אנחנו כבר מדברים על זה – שמתי לב שגם לזכרו של הסופר וההיסטוריון החשוב יוסף בן מתיתיהו (מצידי גם פלוויוס יוספוס זה בסדר)  שראה במו עיניו כמעט את הרס מפעלו הגדול של הורדוס, אין כמעט התייחסות במרחב העירוני.

הלו, לא הגיע הזמן?

פתולוגיה של סערה ציבורית

אמר לי ערן, המורה למתמטיקה, שביום חמישי האחרון חלק איתי מסלול בבריכה הלימודית: "עד שלא יהיה לנו אסון טבע ראוי לשמו, לא נראה את עצמנו שייכים למשפחת העמים." את השיחה ניהלנו כמובן מחוץ למים, במלתחה ליתר דיוק, אחרי שחייה תחת גג פלסטיק הלום גשם. ולמחרת, כשגברה הסערה האירו ברקים את השחיינים, ורעש הטיפות שהתחרה ברעמים העלה אסוציאציות של שדה קרב בנוסח שפילברג. ולא בכדי, יש לומר. שהרי גם אירוע מטאורולוגי מפתיע כמו סערת דצמבר מעורר בנו מיד את הכמיהה להדבק באותה אחווה לאומית מתוקה שבדרך כלל מייצרים מבצעים צבאיים. ולכן מיד התגייסנו. כלומר, גייסו אותנו. מי שלא קיבל ד"שים מהחזית, קיבל מהתקשורת את טקסטים המוכרים והאהובים: "מבצע חילוץ","הכוחות בשטח", "עם ישראל מוכיח את חוסנו", "נגמש"ים ברחובות", "צה"ל פינה במסוקים…"

ובכל זאת, מסתבר שלמרות הרצון הטוב, וחרף תשוקתו האדירה של העם הזה (שכמה טוב שהוא כזה-שהוא-כזה) להתמסר כול כולו להיסטריה ציבורית חמימה – העניין לא ממש תפס. בטח כבר הבנתם מה קרה כאן: חגיגות האבל על זמר הקונצנזוס כבר סחטו מאיתנו את כל פוטנציאל הריגוש הלאומי. מסתבר שאפילו פסיכים כמונו צריכים איזה דקה מנוחה מהסולידאריות השבטית. זה לא שאנחנו אינדיבידואליסטים חס ושלום, פשוט יש לנו גם כמה צרות פרטיות משלנו.

לאחיה של רותי למשל, ירושלמי מנותק חשמל, מתו הדגים באקוואריום. ואותי  זה מעציב.

מילים לזכרו של חשוד נצחי

היום, 24 בנובמבר, ימלאו 50 שנה למותו של לי הארווי אוסוואלד, החשוד היחיד בהתנקשות בנשיא קנדי.  אוסוואלד נורה  על ידי אחד, ג'ק רוּבּי, מול מצלמות טלוויזיה בשידור חי, בעת שהועבר מתחנת המשטרה לכלא.  ב- 48 השעות שחלפו מרגע מעצרו ועד לרציחתו, כשרואיין על ידי חוקרי אף-בי- איי. הכחיש אוסוואלד כל קשר להתנקשות, וכשמת, לא היתה בידי הרשויות כל הוכחה ממשית לאשמתו. אבל החקירה נמשכה כמובן. הצטברו עדויות, נחשפו צילומים, נאספו פריטים, נמדדו מרחקים, חושבו מהירויות, נבדקו זוויות, שורטטו שרטוטים, נרקמו תיאוריות, ולבסוף גם ישבה ועדה שנקראה ועדת וורן על המדוכה ופרסמה את מסקנותיה. אבל חרף כל העיסוק הממושך והאינטנסיבי  בהתנקשות, עד עצם היום הזה לא נקבעה אשמתו הוודאית של לי הארווי אוסוואלד, ולפיכך – על פי אמות המידה של המהוגנות המשפטית – האיש יישאר בחזקת חף מפשע  לעולם ועד.

הוא גם יישאר צעיר. בן  24 בסך הכול.  יהיה מי שיטען שלא ניצל כראוי את חייו, שהרי המטרה שלשמה נולדנו היא להזדקן, כלומר, להוליד ילדים, לפרנס אותם, לגדל אותם (מה זה בדיוק?) להנות ככל שניתן מהנאות הגוף ומהנאות הנשמה, לעשות צדקה וחסד, ולפנות את המקום לבאים אחרינו בלי לגרום יותר מדי נזק סביבתי.

זה עסק בטוח ודי משתלם כנראה. הצרה היא שרוב בני האדם אינם מסתפקים בכל המנעמים וההנאות שהעולם מזמן להם ומתעקשים להקדיש את זמנם עלי אדמות כדי להקים לעצמם מצבות זיכרון. ובכן – יש כאלה שנבחרים לנשיאים ויש כאלה שבוחרים לירות בנשיאים. האם יש הבדל בין שתי האסכולות? ההבדל הוא רק עניין תדמיתי, ולתדמית – בין אם של צדיק או של נבל – יש משמעות רק על פי מקומה בנרטיב. כך גם גיבורי אגדת ג'ון אף קנדי.  חצי מאה מגלגלת האנושות את הסיפור הזה, והאיש לי הארווי אוסוואלד, למרות ימיו הקצרים, הצליח לזכות בפרס האולטימטיבי על מפעל חיים. אשם או חף מפשע –  שמו ופועלו יהיו חקוקים על לוח הזיכרון הקולקטיבי עד סוף כל הדורות.