ארכיון הקטגוריה: Uncategorized

מועדון השמות הירוקים

ברכות, יקירי. מועדון האינטלקטואלים החדש-ישן שהצטרפתם אליו, לפחות אד-הוק (כלומר אתם רשומים כחברים על אף שהפעילות המוצעת לכם היא רק אנפופים ומשיכות כתפיים, כל אחד בזמנו החופשי ובמקום הנראה לו), הדפיס את שמותיכם באותיות ירוקות על מודעה בעיתון "הארץ". כך יכולים שאר חברי המועדון, ששמותיהם כבר הודפסו בשבוע שעבר ולפני שבועיים או שלושה, לראות שגם אתם שם. במועדון. יחד איתם. יחד עם הטובים. כי זה הרי מועדון שמקבל לשורותיו רק את הטובים. הטובים באמת, זותומרת. ותראו מי נמצא שם איתכם, במועדון, תראו. העילית שבעילית.

ברכות, יקירי. נכון, השמות מסודרים לפי סדר האלף בית, וצריך לעבור את הרשימה שם-שם, כדי לגלות שהחשובים באמת כבר הופיעו במודעה הראשונה, וזאת הרי כבר המודעה השלישית או הרביעית, ואתם בעצם שייכים לשאריות, כלומר אתם רק חצי חשובים. אולי רק רבע. אבל עזבו. בואו לא נהיה קטנוניים. אתם שם, וזה מה שחשוב. אתם במועדון.

ואל תעלבו, יקירי. בבקשה. לא. אני לא בז לכם. אני מבין לגמרי. אלף, גם זה סוג של יחסי ציבור. כלומר, אם אתם מספיק חשובים ומפורסמים כדי למכור מפלגה (שכולה צדקה וחסד) אין ספק שאתם זכאים למכור באותה הזדמנות גם את הכישורים שבזכותם נבחרתם לתפקיד. בית, אתם יקירי, בניגוד לגראוצ'ו מרקס, שמחים כל כך להיות רשומים במועדון שהסכים לקבל אתכם, שלא אכפת לכם בכלל את מי המועדון הזה מסרב לקבל.

ושוב, אל תעלבו, אם אומר לכם שחתימה על מודעות של מפלגות מזכירה לי דברים לא טובים שקרו בתקופות לא טובות, במקומות לא טובים. אבל, כמו שאומרים, יחי ההבדל הקטן. הרי המפלגה הזאת, כבר אמרתי, כולה צדקה וחסד.

להרעיב כלב, להרעיב פרה

סרטו המוקומנטרי של גאורגי פּרֶדָה, "הפרה הפינית" (רומניה 2012, 20 דק') שמוצג בימים אלה במסגרת פסטיבל "אפוס" בתל אביב, משחזר מעשה אמנות של אמן קוסטריקאי בשם גיירמו "חבקוק" ורגאס. ורגאס הציג את עבודתו בביאנאלה של מרכז אמריקה, בהונדורס ב-2008. וזאת הייתה היצירה: הוא קשר כלב לקיר הגלריה והניח לו למות מרעב.

תצלומים של הכלב הגווע הופצו באינטרנט וגרמו לקונצנזוס של זעזוע ושאט נפש ולעצומת מחאה הקוראת להחרים את ורגאס ולא להרשות לו להציג עוד. בשום מקום. אף פעם. על העצומה חתמו כשני מליון איש.

ורגאס הודיע לעולם שגם הוא הוסיף את חתימתו לעצומה. להגנתו טען שאלפי כלבים מתים מרעב במרכז אמריקה בכלל ובעיר הולדתו סאן חוזה/קוסטה ריקה בפרט, ושהכלב, "נטיוויטי" שמו (לידה? הולדת? לידת המשיח?), היה במצב עלוב כשוורגאס אסף אותו ושאם היה נשאר ברחוב ממילא היה מת מרעב. חוץ מזה, סיפר ורגאס, מכל צרכני האמנות באי הגלריה איש לא ניסה להציל את הכלב. כל מה שנדרש מהם לעשות היה להתיר את החבל. "אנחנו כולנו צבועים," אמר ורגאס לעולם, ובצניעות רבה נאות להכליל את עצמו באנושות. כך או כך, הגלריה שבה הוצגה עבודתו של ורגאס הכחישה את כל הסיפור. לטענתם הכלב מילא את כרסו ביומה הראשון של התצוגה ולמחרת ברח (הנבלה!) בלא להשאיר עקבות, ולפיכך מבחינתם "נטיוויטי" ממשיך לחיות באושר את חייו העלובים אי שם ברחבי הונדורס.

בסרט של פרדה מורעבת פרה יפהפייה במוזיאון לאומנות של בוקרשט, והאיכר שמכר את בהמתו למוזיאון במחיר מופקע מסתגר מדי ערב בשירותים של המוזיאון, מגיח באישון לילה ומאכיל את הפרה במספוא. לא ברור אם הוא עושה זאת מתוך רחמים או מכיוון שהוא מקווה לקנות בסוף התצוגה את הפרה שלו בחזרה. בכל אופן ,הוא נתפס ונכנס לכלא. הפרה מתה. אבל לא באמת – זה רק סרט.

שלחתי לפרדה אימייל. שאלתי אותו מדוע בשחזור המוקומנטרי בחר דווקא להרעיב פרה.האם עשה זאת משום שאין מוות טרוויאלי יותר ממותה של בהמה שמאות אלפים כמוה נטבחות מדי יום כדי להזין את האנושות? או משום שוורגאס, במעשה הדוחה והמזעזע שלו בכל זאת הצליח להזכיר לנו שאנחנו מוקפים מכל עבר בפרות קדושות?

פרדה עוד לא ענה לי.