ארכיון הקטגוריה: על סופרים אחרים

שִכחָה / בילי קולינס

שמו של הסופר הוא הראשון שמסתלק / ואחריו עוקבים בצייתנות הכותרת, העלילה,/ הסוף מכמיר הלב, הרומן כולו / אשר פתאום הופך לספר שמעולם לא קראת,/ שמעולם אפילו לא שמעת עליו,

כאילו בזה אחר זה, הזיכרונות שעגנו בנמלך / החליטו לפרוש לחצי הכדור הדרומי של המוח, / לאיזה כפר דייגים קטן שבו אין טלפונים.

מזמן נפרדת לשלום משמותיהן של תשע המוזות / וראית איך המשוואה הריבועית אורזת את תרמילה,/ ואפילו עכשיו, כשאתה משנן את סדר מקומם של כוכבי הלכת,

משהו אחר חומק ממך, שמו של פרח אולי, / כתובתו של דוֹד, בירת פרגוואי.

הדבר שבו אתה מתאמץ להיזכר, יהיה אשר יהיה, / איננו עומד על קצה לשונך, / גם לא אורב באיזה כיס מרה נידח.

הוא נסחף במורד נהר מיתולוגי אפל / ששמו מתחיל בלמ"ד, עד כמה שאתה יכול לזכור, / בדרכך שלך אל תהומות הנשייה, שם תצטרף לאלה / ששכחו אפילו איך שוחים ואיך רוכבים על אופניים.

לא פלא שאתה קם באמצע הלילה / לחפש תאריך של קרב מפורסם בספר על מלחמה./ לא פלא שהירח בחלון נראה לך כאילו חמק / מתוך שיר אהבה שפעם ידעת בעל-פה.

Billy Collins, Forgetfulness from Questions About Angels 1999

תרגום : אגור שיף (באוגוסט 2014, בזמנים שבהם כל סימפטום לדימנציה מתקבל בברכה)

שיסתדרו בלעדי. אני כבר לא חייב להם כלום.

לרגל פסטיבל הסופרים, שכרגיל, אינני מוזמן אליו, ולכבוד יום הולדתו ה-24 של לירי, בני הקט, (סתם, שישתעשע קצת) ולהנאת קוראי המעטים שחולקים איתי את צער הכתיבה וחדוותיה, הרי לכם מכתב שכתב סמואל בקט ב-1953 למישל פולק, מפיק תוכנית רדיו שעמד להעלות גרסה רדיופונית של "מחכים לגודו".

שלום רב,

אתה מבקש לשמוע את דעתי על "מחכים לגודו", לקראת שידור מהמחזה בתוכניתך, וכן את דעותיי על תיאטרון בכלל.

אין לי דעות על תיאטרון. אני לא הולך לתיאטרון. אני לא מבין כלום בתיאטרון. אפשר להבין את זה.

מה שקשה יותר להבין כנראה, שבתנאים כאלה אדם בכלל יכתוב מחזה, ואחר כך יטען שגם על המחזה שלו אין לו כל דעה. למרבה הצער, זה בדיוק מצבי.

לא כל אחד יכול לטייל הלוך וחזור בין העולם הנפתח בכתיבה לזה המבוסס על משוואות רווח והפסד כמו בטיול בין המפעל לבית הקפה הפינתי.

אינני יודע על המחזה הזה יותר ממי שיקרא אותו בתשומת לב. אינני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, מה שהן עושות, ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל.

אינני יודע מי הוא גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים. ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זה, השניים שמחכים לו. שני האחרים – אלה שעוברים בסוף כל אחת משתי המערכות – זה כנראה כדי לשבור את המונוטוניות.

כל שיכולתי לדעת – הראיתי. זה לא הרבה, אבל לי זה מספיק בהחלט. אני מעז לומר שהייתי מסתפק גם בפחות.

אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה ורחבה יותר שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התוכנייה והפופקורן –  אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי. אני כבר לא שם ולעולם לא אהיה עוד. אסטרגון, ולדימיר, פוצו, לאקי – יכולתי להכיר אותם רק קצת , רחוק מאד מהצורך להבין.

אולי הם חייבים לך דין וחשבון. שיסתדרו בלעדי. אני כבר לא חייב להם כלום.

סמואל בקט

 (המכתב פורסם ב"מוסף הארץ" בימיו הטובים בעריכתו של דב אלפון. מתי זה היה? תשאלו את אלפון, אולי הוא זוכר.)

המניפסט הקומוניסטי, עכשיו במחיר מבצע חסר תקדים

אני מקפיד לאחל "מזלטוב" בימי הולדת. זהו איחול שמכסה כמעט כל אספקט קיומי, ולכן, למרות המוניותו וצלילו המשעמם עדיין נחשב בעיני לברכה ראויה ואלגנטית.

אבל אני לא חושב שהברכה הזאת מתאימה למניפסט הקומוניסטי, חיבורם של פרידריך אנגלס וקרל מרקס, שיצא בלונדון ב-21 בפברואר 1848, ולכן חגג ביום ששי האחרון את יום הולדתו המאה ששים וששה. היה הרבה מזל טוב לספרון הזה, שתורגם למאות לשונות, יצא באינספור מהדורות, ונקרא על ידי מיליוני אנשים, שחלקם היו אגב פועלים ששאפו להשתחרר מכבליהם.

אבל המזל הטוב הזה נגמר. איך אני יודע? כי חיפשתי את ה"מניפסט הקומוניסטי" בקינדל סטור של אמזון.  וזה מה שמצאתי:

"המניפסט הקומוניסטי"; מאת: פרידריך אנגלס וקארל מרקס; מחיר פרינט : 7.65 דולר (למען הדיוק – דולר קנדי. אל תשאלו למה. זה מסובך מדי); מחיר קינדל : 0 דולר; אתה חוסך : 7.65 דולר (100%); ציון: חמישה כוכבים (4 תגובות קונים).

קונים שקנו את המוצר הזה קנו גם את: 1. "דאס קאפיטל";  מאת: קארל מרקס; 2. "אימפריאליזם, הדרגה העילאית של קפיטליזם"; מאת: ולדימיר איליץ' לנין (כולל איורים); 3. "חוות החיות"; מאת: ג'ורג' אורוול; 4."מלחמה ושלום"; מאת: לב טולסטוי (מהדורה בפורמט מיוחד)… ולא אלאה אתכם בהמשך הרשימה מלבד מס. 12 (שמופיע אחרי ספר ההרפתקאות הקלאסי "הרוזן ממונטה קריסטו"): "פשר החלומות"; מאת:  זיגמונד פרויד

הוסף לרשימת הקניות…

הנה כי כן, מצא את עצמו המניפסט הקומוניסטי מוטל בתוך אתר קניות גלובלי,שבוי בתוך הפנטזיה הקפיטליסטית האולטימטיווית, שישותה חסרת הגבולות מכילה את כל הטקסטים שנשפכו אי פעם מתוך מוח אנושי.  ובכל זאת יש בה באותה מפלצת נדיבות של מנצחים: את המניפסט הקומוניסטי היא מחלקת בחינם.

סופר ורופא נפגשים בגן-עדן

מי נחוץ לכם יותר, רופא או סופר? את מספר הטלפון של מי מהם אתם שומרים בזיכרון האלקטרוני ובגיבוי של הזיכרון ובגיבוי של הגיבוי? לא של הסופר, כמובן.  אלא אם … אלא אם… הסופר הוא גם במקרה רופא. או להיפך. יש לי שני מכרים כאלה: מיכאיל בולגאקוב מנוחתו עדן, שעל פי דיווחיו (ב"רשימות של רופא צעיר") התמחה במחלות מין ובמיוחד בעגבת. השני הוא אנטון צ'כוב עליו השלום. שניהם ויתרו על הרפואה והתפרסמו כסופרים בעלי יצירות קנוניות. בולגאקוב היה צריך למות קודם, להיקבר, ולחכות שנים רבות עד שהכירו בגדולתו הספרותית.  צ'כוב נהנה מתהילה עוד בחייו.  כך או כך, אם היו ממשיכים לעסוק ברפואה אולי היו מצילים נפשות, מקלים על כאבים, חוסכים יסורים וצער, אבל לנו לא היו "לב של כלב" ו"בת השחף".

בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, המחלות שפגשו רופאים כפריים מסוגם של צ'כוב ובולגאקוב  באו לעתים קרובות עם עוני, בערות, קיפוח, וניצול. קל היה יותר למנוע אותן באמצעות תיקון החברה מאשר לרפא אותן עם קומפרסים ושמן קיק.  סופרים שסיפרו על כאבים יסורים וצער נטלו חלק חשוב בהתפתחות ההגות הסוציאלית, ואילו רופאים, כלומר אותם אנשי מדע רציניים שזה עתה למדו לרחוץ ידיים בסבון, עדיין פיגרו פיגור ניכר אחרי הקדמה.

אגב, צמד הרופאים שחצו את הקווים קיבלו את עונשם הראוי: צ'כוב מת בגיל 45 משחפת (1904) ובולגאקוב היה בן 50 כשמת מאי ספיקת כליות (1940). שני מצבים רפואיים שבימים ההם נחשבו חשוכי מרפא.

בינתיים, בעשרות השנים שחלפו, הביא את עצמו מדע הרפואה לחזית הטכנולוגיה (ואיזה יופי – קהל הקוראים זוכה לחיים ארוכים יותר. תיאורטית לפחות, הקולונוסקופיות, הצנתורים, האולטרא סאונד, הסי.טי, והפריות המבחנה הגדילו לנו, לסופרי המאה ה-21, את השוק), ובאותו זמן הספרות נסוגה והפכה את עצמה לתחום בידור מידי, מקומי, וטריוויאלי. לא רק שאין לה לספרות יומרות להתמודד עם תחלואי החברה. היא עצמה הפכה לסוג של אקזמה.

זה המצב: עדיין לא נעלמו מהעולם העוני הבערות הקיפוח והניצול, אבל כבר אין מי שיחצה את הקווים: סופרים שמוכנים להפסיק לבדר ולהתחיל לרפא.

מה חשב סולז'ניצין על הקולגות

 

לכבוד יום הולדתו ה-95 של אלכסנדר סולז'ניצין עליו השלום (הלך לעולמו לפני כ-3 שנים) החלטתי להביא לכם הגיג שלו הנוגע לסופרים, משוררים צעירים, מו"לות, וספרות ילדים, שהתגנב אל תוך הרומן הגדול "מחלקת הסרטן" (ידוע לקוראי העברית כ"אגף הסרטן", כי כך התעקש לקרוא לספר המתרגם הטרחן והמסורבל להחריד יוסף סערוני). הספר, שעלילתו מתרחשת בחורף 1955 (באופן משעשע, היום שבו נולדתי, שבת, 5 בפברואר 55' מופיע בסיפור בציון התאריך…) נכתב באמצע שנות ה-60'. האם הדברים רלוונטיים גם לתקופה אחרת ולמקומות אחרים? שיפטו בעצמכם.

 בקטע המובא להלן נפגש אחד מגיבורי המשנה, פאבל ניקוליאביץ' רוסאנוב  (עסקן מפלגתי פרובינציאלי, חולה אנוש) עם בתו, אַלָה, המשוררת המתחילה (שנקראת כאן גם אבייטה):

"ספרי על עצמך!" ביקש האב.

"נו, נסיעתי היתה מוצלחת מאוד. הבטיחו לכלול את קובץ שירי בתכנית בית-ההוצאה! אמנם רק לשנה הבאה. אבל זהו הזמן הקצר ביותר. לא יתכן מועד קרוב יותר!"

"מה את סחה! מה את, אַלָה! האומנם בעוד שנה נחזיק בידינו..?"

"אולי לא בעוד שנה, אלא בעוד שנתיים…"

נחשול של שמחה גרף את האב. הוא ידע כי הביאה עמה שירים למוסקבה, אבל מגיליונות אלה המודפסים  על מכונת-כתיבה עד הספר שחקוק עליו "אלה רוסאנובה" נראתה לו הדרך ארוכה ועבותה.

"נו, כיצד עלה הדבר בידיך?"

אלה זחוחת הדעת העלתה חיוך על שפתיה. זה היה מסוג החיוכים הניתנים כמתת למסובים.

"מובן, אם אתה הולך סתם ככה להוצאת ספרים ומציע להם שירים – מי ישים לב אליך? אבל אנה יבגניבנה הפגישה אותי עם מ. ועם ס. וקראתי להם שניים שלושה משירי ואלה מצאו חן בעיני שניהם. נו, ואחר כך הם טלפנו למישהו, כתבו פתק למישהו ובכל נעשה פשוט מאוד."

"זה נפלא," זהרו פניו של פאבל ניקוליאביץ'. הוא משש במגרות השולחן, מצא את משקפיו  והרכיבם על חוטמו, כאילו אמר לעיין בספר הנכסף.

בפעם הראשונה בחייו רואה הוא משורר חי, לא משורר אלא משוררת. ופיו היה פעור.

"ובכלל, תהיתי  על אורח חייהם. איזו פשטות של יחסים! חתני פרס וקוראים איש לרעהו בשם פרטי. ואין בהם שמץ של יומרה, גלויי לב כולם. אנו מתארים לעצמנו סופר מרחף אי שם בעננים, מצחו חיוור, אין לגשת אליו! לא היו דברים מעולם. לבם פתוח לשמחות החיים, אוהבים ללגום, ללעוס, להיטלטל במכונית בצוותא. מותחים איש את רעהו, צחוק עד לב השמים! היתי אומרת, חייהם עליזים. וכמגיע הזמן לכתוב רומן מסתגרים הם בקייטנה, חודשיים, שלושה חודשים, בבקשה – הרומן מוכן! חיים אלה מוצאים חן בעיני. עצמאיים הם! חופשיים! מכובדים! אקדיש כל מאמציי ואכנס לאגודת הסופרים!"

"ואת מקצועך תזניחי?" נכנסה חרדה ללבו  של פאבל ניקוליאביץ'.

"אבא! השפילה אבייטה קולה. "העיתונאות, בסופו של דבר, אינה אלא מישרת שמשים. מטילים עליך משימה, עשה כך וכך, אין מרחב לפעולתך, לראיין כל מיני אנשים כבודים! כלום אפשר להשוות! והנה סופר אחד שהתמחה בכתיבה, לימד גם את אשתו ואת בת אחיו! וכותבים הם שלושתם!"

"פלאי פלאים!"

"כי עבודה זו משתלמת יפה!"

"ואף על פי כן אלה, חושש אני: ופתאום לא יצא מזה כלום?"

"כיצד לא יצא? אתה סתם תמים, גורקי אמר: כל אדם עשוי להיות סופר! העמל סולל הדרך לכל! במקרה הרע ביותר אוכל להיות סופרת לילדים! הרי זה יכול כל אחד."

"בדרך כלל זה טוב מאד," הרהר פאבל ניקוליאביץ'. "בדרך כלל הרי זה מצוין. מובן, את הספרות צריכים לעשות אנשים בריאים מבחינה מוסרית."

"יש לי שם מצלצל יפה! לא אשתמש בשם בדוי. גם ההופעה שלי מתאימה להפליא לספרות."