מדינה יקרה,

מגיע לך מזלטוב. מגיע לך להיות בראש מדד האושר של האו"ם. מגיע לך להיות שווייץ של המזרח התיכון. מגיע לך להיות ארץ זבת חלב ודבש. מגיע לך להיות סבבה. אחלה. חבל-על-הזמן. קשוחה כזאת. אחת שלא מתביישת מאף אחד. שעל הזין שלה העולם. שיודעת להסתדר. שאף פעם לא יוצאת פראירית. שיודעת להגיד את המילה האחרונה. מגיע לך. מגיע לך להעריץ את עצמך. לאהוב את עצמך עד מוות. להרגיש חשובה. להרגיש צודקת. להרגיש צדיקה. מגיע לך לא להרגיש כלום. מגיע לך להיות מטומטמת אם מתחשק לך. מגיע לך להיות מרושעת אם מתחשק לך ומתי שמתחשק לך. מגיע לך לבחור את הזמן והמקום לתגובה ראויה והולמת. מגיע לך להלום. מהלומות הולמות אותך. אפור מתאים לך. כחול לבן מחמיא לך. ביחוד בחמסין. יפה לך יולי-אוגוסט. יפה לך סוף העונה. יפה לך שמלת בטון ומלט. יפה לך כתר. יפה לך סגר. יפה לך טילים ואבנים וטיירים שרופים. יפה לך אקשן.

מגיע לך להתרגש. למחוא כפיים. לקבל את הכוכב הבא. את ליקוי החמה. את החושך. את ממשלת הצללים. את המלחמה.

מזלטוב מדינה יקרה, והכי חשוב, אל תדאגי: אנחנו כאן, שומרים לך על החנייה.

"בזוי יהיה הנסיך אם ייחשב הפכפך, קל דעת, רכיך, פחדן, הססן. מדברים אלה על הנסיך להישמר כמו שספן נשמר משרטון, ועליו לפעול כך שבמעשיו יראו בני האדם גדולה, עוז כובד-ראש, גבורה. "*

כך כתב ניקולו מאקיאוולי, בחיבורו "הנסיך", ספר הדרכה לשליטים מצליחים, שהתפרסם בפירנצה בשנת 1532 ומאז כידוע, מעולם לא איבד את תוקפו, גם לא כאן, בדמוקרטיה העצבנית שלנו, שמתרגלת את משחק הפתקים בדחיפות גדלה והולכת.

ובכל זאת, במה דומה פקיד שמקבל את ניהול ממשלת ישראל למשך ארבע שנים בתוקף רצונם של כך-וכך מצביעים בהליך ידוע מראש, לבין דיקטאטור קטן באיטליה של אמצע המאה ה-16? ובכן, דבר ראשון בצורך שלו להיראות – כפי שמציע מקיאוולי – גדול מאחרים, גיבור, כבד-ראש, ואמיץ. *

או בעצם – בדיוק להיפך. שהרי דווקא היעדרן הבולט כל כך של סגולות אלו אצל בנימין נתניהו הוא זה שגורם לו להיות האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. או ליתר דיוק, הנסיך המתאים ביותר לנסיכות השטעטל שלנו.

קטנוניותו למשל, תכונה נפלאה כל כך שמוסיפה עוד ועוד נפח וגובה לאגו הקולקטיבי שלנו. פחדנותו – תכונה טובה וחשובה ביותר שבזכותה אנחנו ניצלים (בינתיים) ממלחמת גוג ומגוג האיראנית. קלות הראש – עוד סגולה נאה שמאפשרת ללבות גזענות ושנאה, להגיד דברים והיפוכם, ולטעון טעוני הבל, או בקיצור, היכולת לגרום לנתינים הזדהות רגשית. מחסור מוחלט של גבורה – כלומר העדר טוטאלי של איזשהו חזון מדיני, מה שעושה את נתניהו לרב-אמן בתחום אשליית הזמן ומאפשר לו לשכנע את בוחריו שהם צעירים לנצח. לא לחינם הם קוראים לו "הקוסם". אולי יום אחד הוא גם ילמד אותם לעוף מעל לתהום שפעורה מתחת רגליהם.

ויווה הנסיך!

*תרגום: גאיו שילוני

רוב חתולי הפייסבוק, תקריבים של קישים מהבילים ותחפושות לפורים, זוכים ליותר "לייקים" מההגיגים ה(כמעט) שבועיים שלי. אני לא מתלונן, אני רק תמה כמה מעמיתי הנכבדים קראו את דברי בשבוע שעבר על עצומות האינטלקטואלים המתפרסמות מדי יום שישי בעמוד הראשון של הארץ כמודעות בחירות של מרצ. לאלה שבכל זאת קראו אני רוצה להבהיר בזאת כי מרצ ואני שוכנים באותו צד פחות או יותר. כוונותיי, אני נשבע (בחי אדוני בספר התורה), טובות בהחלט. ההתנגדות שלי מכוונת להתבדלות האליטיסטית של מרצ, שלדעתי הינה טעות כרונית, מתמשכת, מזיקה ומעצבנת. ושוב אני מזכיר לקובעי האסטרטגיה המר"צית וגם לחותמים (כלומר חברי המועדון, ראו פוסט קודם) שלעתים אפשר לטעות ולחשוב שסנוביזם הוא עניין אידיאולוגי, ולא סתם אופי מחורבן שקשה לשנות.

אבל אני מניח כי כל מה שאכתוב הערב על הבחירות – ובאמת מתחשק לי שוב להזכיר לכם את חלקה הכבד של ציפי לבני, שותפה בכירה למפלגת העבודה, בארבע מלחמות מיותרות ואחריותה המיניסטריאלית למותם של מאות אנשים – יהיה מיותר לגמרי. לא רק בגלל החתולים הקישים והתחפושות שמולם אין לי כל סיכוי. לא. אני פשוט חושב שהבחירות לכנסת העשרים לא ישנו את הגורל שכבר חרצנו לעצמנו ולילדינו. הארץ הזאת תמשיך להתכער, תושביה ימשיכו להתבהם, וחום יולי -אוגוסט בוא יבוא. בעצם, מה אני מדבר, הוא כבר כאן.

בימים מוטרפים אלה, במיוחד לקראת יום הבחירות שבו נתבקש לבחור בין נבלים לטיפשים, העתיד פה-בארץ -חמדת –אבות מעולם לא נראה עגום כל כך (סמכו עלי, אני כבר קשיש), והחזון הציוני מעולם לא הצטייר באופן מובהק כל כך כמעשה נוכלות של חבורת שליחי ציבור מהשטעטל. ואתם, אני בטוח, ממש כמוני, למרות גילנו המופלג, מהרהרים בטריטוריות אלטרנטיביות. כדאי להיזכר כי לפתחו של עם ישראל כבר הונחו כמה הצעות להתיישב בחבלי ארץ נידחים, הצעות שירדו מסדר היום מסיבות שונות וגם בגלל התערבות אגרסיבית של מצדדי ההתיישבות בפלשתינה, כלומר אלה שנקראים המחנה הציוני. לאבותינו הוצע להתיישב בצפון אמריקה (גרנד איילנד, ניו יורק), באפריקה (אוגנדה ואנגולה), באוסטרליה (קימברלי וטסמניה) ובדרום אמריקה (סורינאם). על תולדות הטריטוריאליזם תוכלו לקרוא בספרו המרתק (והמשעשע להפליא) של ידידי אדם רובנר (Adam Rovner) שעדיין לא תורגם לעברית, In the Shadow of Zion  .

אבל בינתיים אספר לכם המיואשים, על גן עדן רחוק שעוד לא עלה על הפרק. שמו של המקום: האי פִּיטְקֶרְן.

האי הזעיר הזה (שטחו כ-520 קמ"ר) שוכן בלב האוקינוס השקט כ- 5000 ק"מ מחופי ניו-זילנד והוא המושבה הבריטית הקטנה ביותר. מזג האוויר באי הוא סוב-טרופי. ממוצע הטמפרטורות השנתי עומד על 17 מעלות. נחמד. באי חיים כיום כ-50 תושבים והם הולכים ומתמעטים. אולי בגלל קשיי הפרנסה. אחרי מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית האי כ- 200 איש, (כולם אגב צאצאיהם של שמונה ממורדי ה"באונטי" שהתישבו באי יחד עם נשותיהן בנות טהיטי ב-1789) ורובם התפרנסו מהדפסת בולים ומכירתם לתיירים. משונה? האמת,קצת פחות משונה בעיני מגידול כותנה במדבר והרבה יותר אלגנטי מייצור "עוזים" וכסאות פלסטיק. אבל ניחא. אנחנו הרי לא עוסקים עכשיו באסתטיקה.

והרי הפואנטה, ידידי: הממשלה הבריטית מציעה עכשיו חתיכת אדמה (לא נמסר הגודל) על האי פיטקרן לכל המעוניין לעבור להתגורר באי ולהקים שם את ביתו. עד עכשיו – כך מסרה ג'קי קריסטצ'ן, נציגת האי פיטקרן באירופה, לכתב ה"דיילי טלגרף" – הוגשה רק בקשה אחת!

אחי ואחיותי המדוכאים – העולם היום קטן. שום מקום לא באמת כל כך רחוק מ"פייסבוק" כפי שנדמה לכם. אז למה אנחנו מהססים? קומו, לכו ונלכה!

נ.ב. אתם יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. אני מקווה שעד אז עוד יישארו כמה חלקות בפיטקרן.

*(ההגיג מבוסס על כתבה ב"דיילי טלגרף" שצוטטה באתר ה-בי.בי.סי.)

הביטוי  "כמעשה שטן" משמש אותי עכשיו כשאני מחפש בטרוף הולך וגובר את העט הנובע האהוב שלי שנעלם ואיננו. מרגיז. אבל בשביל זה בדיוק יש שטן. שנוכל להאשים אותו בהיעלמויות של עטים. זאת ההזדמנות להזכיר לכם שהשטן מאז ומעולם שימש כמשרתו הנאמן והבלתי נלאה של אלוהים, כפי שזכור לנו מספר איוב: "ויאמר אל השטן אי מזה תבוא? ויען השטן ויאמר, משוט בארץ ומהתהלך בה." או במלים אחרות, הסתובבתי פה ושם וחיפשתי עטים נובעים בשבילך, מלך מלכי המלכים. הרי יש לך את כל החתימות האלה לעשות בערב יום כיפור.

ואף על פי כן ולמרות עוגמת הנפש שלי, אני מודיע בזאת שאני עומד בכל תוקף על זיכויו המוחלט של השטן בתיק שניים עשר נרצחי שָרלי אֶבּדו ב- 7 בינואר 2015, ובתיק הפחות מתוקשר, של אלפיים נטבחי העיירה בָּאגָה בצפון מזרח ניגריה. גם הפשע המחריד הזה בוצע בדיוק באותו תאריך.

אבל השטן לא היה שם. הוא אולי שוטט בעולם באותו יום אבל ב-7 בינואר בוודאי לא נקלע לפריס וכנראה גם לא הגיע לחבל בורנו הנידח על גבול ניגריה וקמרון.

כי האחים שריף וסעיד קואשי, כמו גדודי "בוקו חאראם" המניפים דגל שחור שעליו מוכרזת אמונתם, עושים את עבודתו של אלוהים באופן ישיר וביעילות אכזרית בלי עזרה וללא תיווך של אף אחד. השטן – פנסיונר עלוב שכמותו – שימשיך לגנוב עטים מאגור שיף וסלמן רושדי. לאלוהים יש משרתים חדשים עכשיו, והם קנאים, החלטיים, חסרי רחמים, ובעיקר רציניים. רציניים לגמרי.

בשורה נפלאה בישר ה"ניו יורק טיימס" מה-11 בדצמבר לקוראיו. העיתון מסר כי האפיפיור פרנציסקוס הכריז לאחרונה באחת מדרשותיו השבועיות, כי בעלי חיים זוכים לאחר מותם להגיע לגן-עדן. הוא אומנם לא אמר כך במפורש, אלא יותר משהו כמו, "הכתבים הקדושים מלמדים שהיצירה האלוהית כוללת את כל מה שקיים סביבנו," אבל הפרשנים מיהרו לתרגם את דבריו לפרקטיקה, ולטובת מיליארד מאמינים קתולים הסבירו שכוונת הכס הקדוש הייתה להצהיר על שוויון זכויות בין בעלי החיים ובני אדם בכל מה שנוגע למקום בעולם הבא. לדעתי, מאז הצהרתו של אברהם לינקולן על ביטול העבדות לא נפל כדבר הזה.

האפיפיור, (שאגב, קרוי על שמו של הקדוש שנשא דרשה לציפורים) איננו הראשון שנדרש לסוגיית נשמותיהם של בעל החיים. פיוס ה-9 קבע (ב-1854) כי חיות הן נטולות "תודעה" ומשום כך חסרות "נשמה"; פאולוס ה-6 ניחם ילד שכלבו מת ואמר (שנות ה-60' של המאה ה-20, תאריך לא ידוע): "יום אחד עוד ניפגש עם החיות שלנו בשמיים…"; יוחנן פאולוס טען (ב-1990) שלחיות יש בהחלט נשמות והן "קרובות לאלוהים בדיוק כמונו"; בנדיקטוס (ב-2008) חלק עליו ואמר "כשחיות מתות הן פשוט מפסיקות להתקיים," (כלומר, בניגוד לבני אדם); ועכשיו בא זה ומספר לנו את הדבר שממנו חששנו יותר מכל: שגם בגן עדן ינבחו עלינו ארבעת הכלבים של השכן מקצה הרחוב.

אבל משולי הדיון התיאולוגי המרעיש הזה צץ ועולה עוד עניין הנוגע לנשמות בעל חיים. אני מתכוון לאמונה הפופולארית כי לחיה הנקראת "פוליטיקאי ישראלי", בדיוק כמו לחתול, יש תשע נשמות. כמובן – השימוש במילה "נשמה" בעניין הזה הוא מטפורי בלבד. הוא מתייחס ליכולת ההישרדות הפלאית שמפגינים פוליטיקאים, ובשום אופן לא לזכותם להגיע לגן עדן. שהרי למרבה הפרדוקס, רוב הפוליטיקאים הישראלים משתדלים בכל מאודם ליצור לנו גן עדן עלי אדמות, כאן בציון. קחו למשל אחת כמו ציפי לבני, שכבר הספיקה לשבת בארבע ממשלות דמים ועוד ידה המצביעה נטויה – היא לא תפסיק לדרוש באוזנינו דרשות חברמניות, להצטלם בפוזות של גננת מהמשפחה הלוחמת, לחייך לעומתנו בזחיחות מבעד לשיער הגולש בשובבות על לחיה – עד שלא נפקיד את נשמותינו בגן העדן שהיא תיכף מסדרת לנו כאן, בקלי קלות, יחד עם החברים מהעבודה.

בשנת 1366, בעידן של מגפות שחורות, מלחמות בלתי פוסקות ורעב, כתב המשורר פרנצ'סקו פטררקה לחברו הסופר ג'ובאני בוקאצ'יו: " כאלה הם הימים ידידי, שזימן לנו הגורל. העולם מאוכלס בפחות אנשי אמת, ואף פעם לא שכנו בו בצפיפות שכזו החטא ויצירי כפיו."*

מאז עברו כמעט 650 שנה שבהן העולם התכווץ, התמלא בפוליטיקאים, בשקיות פלסטיק, בסמארטפונים, בהמבורגרים ובסדרות טלוויזיה עד שהוא עולה על גדותיו. מגפות בימינו הן לבנות, ורעב הוא או בעיה הורמונאלית או הפקה של בוב גלדוף. ולגבי מלחמות – נכון, מלחמות נשארו בתחום הביזנס ו/או התיאולוגיה, ממש כמו בימי פטררקה ובוקצ'יו, רק שמאז כישלונם של הפרשים הפולניים מול הוורמאכט, נעלמה מהן האלגנטיות האבירית.

בקיצור אין לנו סיבה לאמץ את יאושו של המשורר הימי בינימי. אמנם העולם בשנת 2014 מאוכלס בפחות אנשי אמת, והרשע, הטיפשות,הציניות והניצול בעולם הנאור הזה שלנו צומחים ומלבלבים בקצב אקספוננטי – אבל לנו יש אפשרות לגשת ביום הבחירות לקלפי ולשלשל פתק לתוך חריץ.

האשליה, אתם מבינים, האשליה. זה כל ההבדל.

(*מצוטט מתוך "ראי רחוק" מאת ברברה טוכמן, בתרגום כרמית גיא.)

הכותרת כמובן מטעה. פועלים – אכן יש עוד כאלה בארץ הזאת – רק עובדים קשה, ואם הם במקרה ערבים, אז שישכחו גם מסכיני פלסטיק. את החומוס על הפיתה שימרחו עם האצבע. ושזה לא יהיה באשקלון, אם אפשר.

הרעיון הוא כמובן להפוך את האקדח/תמ"ק למצרך עממי וזמין לכל אזרח ואזרחית, כדי שעם ישראל יממש את התיקון השני לחוקת מולדתנו, וכך יוכל סוף סוף כל אדם שומר חוק ואוהב סדר לרצוח את אשתו או להוציא להורג את הנהג שגידף אותו ברמזור, או – בעצם בעיקר – לבצע חיסולים ממוקדים באופן פרטי וספונטני בחשודים ערביים.

אבל כל אלה הם רק עניינים טריוויאליים. הרי גם לפני הבשורה על פי השר אהרונוביץ , נרצחו כאן נשים, חוסלו חשבונות, ונורו ערבים. ובכן, ישאלו הספקנים, מה חדש? גם קודם ירינו. ירינו בכיף. עם או בלי רישוי של משרד הפנים. עם או בלי מכתב מרופא שאנחנו פסיכים עם הפרעת קצב. עם או בלי יד רועדת ופזילה חמורה בעין ימין.

נו, אז מה חדש?

אני אגיד לכם מה חדש: עכשיו כשבכל שכונה תקום מיליציה חמושה שתפקידה להגן על הזהות היהודית, הגאווה הלאומית, והנאמנות למולדת, פתאום נבין שהנשק שהשר מחלק לנו מתוך דאגה נדיבה לביטחוננו, בעצם נועד לגרום לנו לבצע התאבדות קולקטיבית.

אנחנו לא רוצים נשק, השר אהרונוביץ. אנחנו רוצים להמשיך לחיות. רק עוד קצת אם אפשר.

"פפרלנד היא דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום. חייבים לגרד אותה."

("Pepperland is a tickle of joy on the blue belly of the universe. It must be scratched")

כך אומר מנהיג המרושעים הכחולים, בקול סופראן מאנפף, לסגנו, מקס, ביצירת המופת "צוללת צהובה" מ-1968.

נזכרתי בדיאלוג הזה (מאת לי מינוף ואריק סיגל), בערב סתיו נוגה אחד, כששוב – כפי שקורה לי הרבה בזמן האחרון – נתקפתי בחרדה קיומית. פתאום מצאתי את עצמי מהרהר באותה חבורה של מנהיגים תכולים-לבנים שיושבים שם למעלה ולא מפסיקים לגרד אותנו רק כדי להסיר מאיתנו את דגדוג ההגינות, כלומר, את המעט שנשאר מהתחושה המענגת הזאת, ובאותה הזדמנות גם להפטר מהעקצוץ המעצבן של המצפון, ואם אפשר – גם לסלק את מגעם המטריד של האמת והיושר.

והם מגרדים ומגרדים ללא הרף. ביסודיות. לעומק. עד העצם. מגרדים עד שלא יישאר מהארץ הזאת כלום מלבד צלקת מדממת.

ב-9 בנובמבר 1989 נותצה חומת ברלין וכך הפך תאריך "ליל הבדולח" הנורא ליום חגם של הברלינאים, של הגרמנים, ושל העולם כולו בעצם. זה מרגיז. כי מה הייתה החומה הזאת אם לא חלקו המזערי של העונש שהושת על הברלינאים בעבור מה שעשו בליל הבדולח. ובכן, התהפכו היוצרות ושוב ניצחו הגרמנים. הם תמיד, אבל תמיד, יודעים איך לעקוף את ההיסטוריה. מרגיז!

סליחה, אבל אני מייצג את אימי בעניין הזה. ומשום שאני נאמן לזכרה ולזיכרונותיה, כל החגיגיות האלה, הנאומים, וזיקוקי הדינור, רק מרגיזים אותי יותר.

"ליל הבדולח" הוא הכינוי שנתן גבלס לאורגיית ההרס והאלימות שהתרחשה בליל ה-9 בנובמבר 1938 וכוונה נגד הציבור היהודי בברלין ובכל רחבי גרמניה ואוסטריה. זה גם היה פחות או יותר הרגע שבו נפרדה אווה קוכהיים בת ה-19 מהעיר ברלין ,בלב שבור ועיניים צורבות מבכי בלתי פוסק.

מאז היתה ברלין, ערטילאית, מיתולוגית, יפהפיה, לעולם מציצה אליה מתוך פצע שלעולם לא הגליד. הסחות הדעת של החיים לא רפאו את הכאב אלא רק הפכו אותו לכרוני.

אווה מעולם לא חזרה לעירה האהובה על אף שביקרה פעמים רבות בגרמניה. היא כנראה לא סלחה לברלינאים על שגזלו ממנה את הברלין שלה – לא לאלה שממזרח לחומה (הבית שבו גדלה בגרייפסוואלדרשטראסה 43/a, נשאר שלם, זקוף ומתוח כמו חייל מזרח גרמני, עם אותם עציצים במרפסות), ולא לאלה שבמערב. יתכן שלא היה בה האומץ לוותר על התמונות ששמרה בזיכרונה.

לימים החליפה אווה את שפתה ואת שמה (לחווה שיף), נישאה (בפעם הראשונה לברלינאי, בפעם השנייה ללבנטיני), גידלה ילדים, ומיעטה מאד לספר להם על ברלין שלה שהלכה לעזאזל. רק איזה שם מצחיק של מישהו, או שם מוזר שמסתיים עם פלאץ או הוף, או תמונה שעל גבה כתוב בגרמנית, כמו התצלום של זיגפריד ומריון גראו כשהם צועדים בפרידריכשטראסה המקושט בצלבי קרס, או ראשה ארוך הצוואר של נפרטיטי ב"מוזיאון החדש"…

אווה קוכהיים/ חווה שיף מתה שנה וחצי לפני ליל ניתוץ החומה ולא זכתה לראות את העיר המתאחדת. אבל אני היתי מול המסך בליל נובמבר ההוא לפני 25 שנה, וראיתי איך יום אסונה של אימי הופך ליום חגם של מגרשיה. לא חשוב אמא, אמרתי לרוחה הנעלבת, זאת ממילא לא הברלין שלך.