9 ראשי פרקים לנאומו של המפסיד

1. תודות – ובמיוחד למפסידים ולמפסידות האחרים /אחרות (גם לאלה מהשנים הקודמות). כמה חמימה היא אחוותם של המאוכזבים (לעומת בדידותו של הזוכה על הדוכן).

2. משהו בכל זאת הרווחתי. למשל זה שעכשיו יש פחות אנשים בעולם שקוראים לי איגור. לכמה ימים, בכל אופן.

3. הזדהות חברתית. גם אני – כמו כולם – שוב לא זכיתי בפיס.

4. ספרות עברית כענף ספורט תחרותי. ובהקשר הזה חשוב להזכיר: לא הניצחון קובע אלא ההשתתפות. (לספר באריכות איך הגעתי אחרון ב-50 מטר חתירה. כל כך אחרון שהקהל הנרגש מחה לי כפיים).

5. לציין את העובדה המשמחת שאני פטור מראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות".

6. ההיבט הקיומי: השבוע הודיעו כי בעולם נותרו רק חמישה קרנפים לבנים (מהזן הצפוני). מעניין, בדיוק כמספר הסופרים ברשימה הקצרה. בעצם לא כדאי להזכיר. עצוב מדי.

7. חשוב! אני עדיין יכול להיחשב סופר חתרן אנטי ממסדי.

8. להזכיר שההפסד הוא טרנד שאני המצאתי. (אבל במחשבה שנייה, למה להשוויץ?)

9. נקודה לסיום, וגם הצעה פרקטית: האם לא כדאי שמעתה ואילך יוכלו המועמדים להוסיף לשמם את התואר הרשמי "המועמד לשעבר לפרס ספיר (מלשפ"ס)"?

4 תגובות “9 ראשי פרקים לנאומו של המפסיד

  1. נילי אושרוב

    אגור
    בהחלט ההשתתפות עצמה היא מקור גאווה. אך אשר לסעיף 8 – אל תהיה כל כך בטוח. גם הסופרת המועמדת משנה שעברה בלה שייר, הוזמנה אלינו לחוג לפני שנודע על המועמדות, וגם היא הפסידה. יכול להיות שזה בכלל טרנד של החוג שלנו – מזמינים את המועמדים להפסד.
    ובסך הכול, אין כמו להיות מספר 2 (או 3 או 4 או 5): אנחנו משתדלים יותר.
    בהצלחה – או אפילו בהפסד מכובד – גם בספרים הבאים.
    נילי

סגור לתגובות.