מה משותף לפועלים ולפָּרִים? ידעתי שתענו "סמרטוט אדום". לא, אבל לא זאת התשובה. התשובה היא ששני הזנים האלה מועדים לסירוס. אצל פרים, נטילת אשכיהם גורמת להם לאבד את תשוקתם להילחם, ויחד עם חוסר עניין המוחלט שהם מגלים בבדים אדומים, הם מוכנים לקבל בהשלמה צייתנית כל פרויקט שבעליהם מטיל עליהם. מחָריש ועד שחיטה. פר מסורס הופך לחיה אחרת בכלל. הוא משנה את שמו ל"שור", על פניו מופיע חיוך, והוא חברותי, שלוו, ושמח בחלקו.

גם לפועלים היו פעם ביצים. כן בהחלט. ועוד איזה. וכמובן, לקח להם זמן לגדל אותן. זה לא קרה ברגע אחד. זה היה תהליך ביולוגי של מאות שנים. היסטוריה אנושית שלמה עברה עד שהפועלים הצליחו להצמיח את שקי ההורמונים הפרולטרים שלהם, עד שהפכו ליצורים מלאי עזוז, וכוח, ורצון להתנגח. עד שיצאו להילחם. עד שניצחו. אוי, אני זוכר אותם את הפועלים האלה. כל העולם היה קורידה, וזה לא היה כל כך מזמן. הם היו הרוב סביבי. במפלגות. במצעדים. בעיתונים. בספרים. בשירים. בנאומים מעל במות…

ויום אחד זה נגמר. האם זה כואב? אל תשאלו את השור. לו – לא הייתה ברירה. מוטב שתשאלו את הפועל , זה שבמקום דגל אדום החליט להניף סמרטוט לבן. זה שאת אשכיו כרת במו ידיו.