בימים מוטרפים אלה, במיוחד לקראת יום הבחירות שבו נתבקש לבחור בין נבלים לטיפשים, העתיד פה-בארץ -חמדת –אבות מעולם לא נראה עגום כל כך (סמכו עלי, אני כבר קשיש), והחזון הציוני מעולם לא הצטייר באופן מובהק כל כך כמעשה נוכלות של חבורת שליחי ציבור מהשטעטל. ואתם, אני בטוח, ממש כמוני, למרות גילנו המופלג, מהרהרים בטריטוריות אלטרנטיביות. כדאי להיזכר כי לפתחו של עם ישראל כבר הונחו כמה הצעות להתיישב בחבלי ארץ נידחים, הצעות שירדו מסדר היום מסיבות שונות וגם בגלל התערבות אגרסיבית של מצדדי ההתיישבות בפלשתינה, כלומר אלה שנקראים המחנה הציוני. לאבותינו הוצע להתיישב בצפון אמריקה (גרנד איילנד, ניו יורק), באפריקה (אוגנדה ואנגולה), באוסטרליה (קימברלי וטסמניה) ובדרום אמריקה (סורינאם). על תולדות הטריטוריאליזם תוכלו לקרוא בספרו המרתק (והמשעשע להפליא) של ידידי אדם רובנר (Adam Rovner) שעדיין לא תורגם לעברית, In the Shadow of Zion  .

אבל בינתיים אספר לכם המיואשים, על גן עדן רחוק שעוד לא עלה על הפרק. שמו של המקום: האי פִּיטְקֶרְן.

האי הזעיר הזה (שטחו כ-520 קמ"ר) שוכן בלב האוקינוס השקט כ- 5000 ק"מ מחופי ניו-זילנד והוא המושבה הבריטית הקטנה ביותר. מזג האוויר באי הוא סוב-טרופי. ממוצע הטמפרטורות השנתי עומד על 17 מעלות. נחמד. באי חיים כיום כ-50 תושבים והם הולכים ומתמעטים. אולי בגלל קשיי הפרנסה. אחרי מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית האי כ- 200 איש, (כולם אגב צאצאיהם של שמונה ממורדי ה"באונטי" שהתישבו באי יחד עם נשותיהן בנות טהיטי ב-1789) ורובם התפרנסו מהדפסת בולים ומכירתם לתיירים. משונה? האמת,קצת פחות משונה בעיני מגידול כותנה במדבר והרבה יותר אלגנטי מייצור "עוזים" וכסאות פלסטיק. אבל ניחא. אנחנו הרי לא עוסקים עכשיו באסתטיקה.

והרי הפואנטה, ידידי: הממשלה הבריטית מציעה עכשיו חתיכת אדמה (לא נמסר הגודל) על האי פיטקרן לכל המעוניין לעבור להתגורר באי ולהקים שם את ביתו. עד עכשיו – כך מסרה ג'קי קריסטצ'ן, נציגת האי פיטקרן באירופה, לכתב ה"דיילי טלגרף" – הוגשה רק בקשה אחת!

אחי ואחיותי המדוכאים – העולם היום קטן. שום מקום לא באמת כל כך רחוק מ"פייסבוק" כפי שנדמה לכם. אז למה אנחנו מהססים? קומו, לכו ונלכה!

נ.ב. אתם יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. אני מקווה שעד אז עוד יישארו כמה חלקות בפיטקרן.

*(ההגיג מבוסס על כתבה ב"דיילי טלגרף" שצוטטה באתר ה-בי.בי.סי.)

1. תודות – ובמיוחד למפסידים ולמפסידות האחרים /אחרות (גם לאלה מהשנים הקודמות). כמה חמימה היא אחוותם של המאוכזבים (לעומת בדידותו של הזוכה על הדוכן).

2. משהו בכל זאת הרווחתי. למשל זה שעכשיו יש פחות אנשים בעולם שקוראים לי איגור. לכמה ימים, בכל אופן.

3. הזדהות חברתית. גם אני – כמו כולם – שוב לא זכיתי בפיס.

4. ספרות עברית כענף ספורט תחרותי. ובהקשר הזה חשוב להזכיר: לא הניצחון קובע אלא ההשתתפות. (לספר באריכות איך הגעתי אחרון ב-50 מטר חתירה. כל כך אחרון שהקהל הנרגש מחה לי כפיים).

5. לציין את העובדה המשמחת שאני פטור מראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות".

6. ההיבט הקיומי: השבוע הודיעו כי בעולם נותרו רק חמישה קרנפים לבנים (מהזן הצפוני). מעניין, בדיוק כמספר הסופרים ברשימה הקצרה. בעצם לא כדאי להזכיר. עצוב מדי.

7. חשוב! אני עדיין יכול להיחשב סופר חתרן אנטי ממסדי.

8. להזכיר שההפסד הוא טרנד שאני המצאתי. (אבל במחשבה שנייה, למה להשוויץ?)

9. נקודה לסיום, וגם הצעה פרקטית: האם לא כדאי שמעתה ואילך יוכלו המועמדים להוסיף לשמם את התואר הרשמי "המועמד לשעבר לפרס ספיר (מלשפ"ס)"?