ארכיון חודשי: נובמבר 2014

אקדח לכל פועל

הכותרת כמובן מטעה. פועלים – אכן יש עוד כאלה בארץ הזאת – רק עובדים קשה, ואם הם במקרה ערבים, אז שישכחו גם מסכיני פלסטיק. את החומוס על הפיתה שימרחו עם האצבע. ושזה לא יהיה באשקלון, אם אפשר.

הרעיון הוא כמובן להפוך את האקדח/תמ"ק למצרך עממי וזמין לכל אזרח ואזרחית, כדי שעם ישראל יממש את התיקון השני לחוקת מולדתנו, וכך יוכל סוף סוף כל אדם שומר חוק ואוהב סדר לרצוח את אשתו או להוציא להורג את הנהג שגידף אותו ברמזור, או – בעצם בעיקר – לבצע חיסולים ממוקדים באופן פרטי וספונטני בחשודים ערביים.

אבל כל אלה הם רק עניינים טריוויאליים. הרי גם לפני הבשורה על פי השר אהרונוביץ , נרצחו כאן נשים, חוסלו חשבונות, ונורו ערבים. ובכן, ישאלו הספקנים, מה חדש? גם קודם ירינו. ירינו בכיף. עם או בלי רישוי של משרד הפנים. עם או בלי מכתב מרופא שאנחנו פסיכים עם הפרעת קצב. עם או בלי יד רועדת ופזילה חמורה בעין ימין.

נו, אז מה חדש?

אני אגיד לכם מה חדש: עכשיו כשבכל שכונה תקום מיליציה חמושה שתפקידה להגן על הזהות היהודית, הגאווה הלאומית, והנאמנות למולדת, פתאום נבין שהנשק שהשר מחלק לנו מתוך דאגה נדיבה לביטחוננו, בעצם נועד לגרום לנו לבצע התאבדות קולקטיבית.

אנחנו לא רוצים נשק, השר אהרונוביץ. אנחנו רוצים להמשיך לחיות. רק עוד קצת אם אפשר.

דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום

"פפרלנד היא דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום. חייבים לגרד אותה."

("Pepperland is a tickle of joy on the blue belly of the universe. It must be scratched")

כך אומר מנהיג המרושעים הכחולים, בקול סופראן מאנפף, לסגנו, מקס, ביצירת המופת "צוללת צהובה" מ-1968.

נזכרתי בדיאלוג הזה (מאת לי מינוף ואריק סיגל), בערב סתיו נוגה אחד, כששוב – כפי שקורה לי הרבה בזמן האחרון – נתקפתי בחרדה קיומית. פתאום מצאתי את עצמי מהרהר באותה חבורה של מנהיגים תכולים-לבנים שיושבים שם למעלה ולא מפסיקים לגרד אותנו רק כדי להסיר מאיתנו את דגדוג ההגינות, כלומר, את המעט שנשאר מהתחושה המענגת הזאת, ובאותה הזדמנות גם להפטר מהעקצוץ המעצבן של המצפון, ואם אפשר – גם לסלק את מגעם המטריד של האמת והיושר.

והם מגרדים ומגרדים ללא הרף. ביסודיות. לעומק. עד העצם. מגרדים עד שלא יישאר מהארץ הזאת כלום מלבד צלקת מדממת.

של מי החגיגה הזאת לעזאזל?

ב-9 בנובמבר 1989 נותצה חומת ברלין וכך הפך תאריך "ליל הבדולח" הנורא ליום חגם של הברלינאים, של הגרמנים, ושל העולם כולו בעצם. זה מרגיז. כי מה הייתה החומה הזאת אם לא חלקו המזערי של העונש שהושת על הברלינאים בעבור מה שעשו בליל הבדולח. ובכן, התהפכו היוצרות ושוב ניצחו הגרמנים. הם תמיד, אבל תמיד, יודעים איך לעקוף את ההיסטוריה. מרגיז!

סליחה, אבל אני מייצג את אימי בעניין הזה. ומשום שאני נאמן לזכרה ולזיכרונותיה, כל החגיגיות האלה, הנאומים, וזיקוקי הדינור, רק מרגיזים אותי יותר.

"ליל הבדולח" הוא הכינוי שנתן גבלס לאורגיית ההרס והאלימות שהתרחשה בליל ה-9 בנובמבר 1938 וכוונה נגד הציבור היהודי בברלין ובכל רחבי גרמניה ואוסטריה. זה גם היה פחות או יותר הרגע שבו נפרדה אווה קוכהיים בת ה-19 מהעיר ברלין ,בלב שבור ועיניים צורבות מבכי בלתי פוסק.

מאז היתה ברלין, ערטילאית, מיתולוגית, יפהפיה, לעולם מציצה אליה מתוך פצע שלעולם לא הגליד. הסחות הדעת של החיים לא רפאו את הכאב אלא רק הפכו אותו לכרוני.

אווה מעולם לא חזרה לעירה האהובה על אף שביקרה פעמים רבות בגרמניה. היא כנראה לא סלחה לברלינאים על שגזלו ממנה את הברלין שלה – לא לאלה שממזרח לחומה (הבית שבו גדלה בגרייפסוואלדרשטראסה 43/a, נשאר שלם, זקוף ומתוח כמו חייל מזרח גרמני, עם אותם עציצים במרפסות), ולא לאלה שבמערב. יתכן שלא היה בה האומץ לוותר על התמונות ששמרה בזיכרונה.

לימים החליפה אווה את שפתה ואת שמה (לחווה שיף), נישאה (בפעם הראשונה לברלינאי, בפעם השנייה ללבנטיני), גידלה ילדים, ומיעטה מאד לספר להם על ברלין שלה שהלכה לעזאזל. רק איזה שם מצחיק של מישהו, או שם מוזר שמסתיים עם פלאץ או הוף, או תמונה שעל גבה כתוב בגרמנית, כמו התצלום של זיגפריד ומריון גראו כשהם צועדים בפרידריכשטראסה המקושט בצלבי קרס, או ראשה ארוך הצוואר של נפרטיטי ב"מוזיאון החדש"…

אווה קוכהיים/ חווה שיף מתה שנה וחצי לפני ליל ניתוץ החומה ולא זכתה לראות את העיר המתאחדת. אבל אני היתי מול המסך בליל נובמבר ההוא לפני 25 שנה, וראיתי איך יום אסונה של אימי הופך ליום חגם של מגרשיה. לא חשוב אמא, אמרתי לרוחה הנעלבת, זאת ממילא לא הברלין שלך.

החלונות בחדר 512 כמטאפורה

בדיוק על פי התכנית, עליתי השבוע להר הצופים כדי לשעשע קהל טרי של סטודנטים רכים, ואולי גם לנסות ללמד אותם איזה טריק חדש או שניים. אולד דוג… לא ציפיתי להפתעות. ואכן, יום עבודתי הראשון בסמסטר א', לא הניב שום דיווח יוצא דופן. אבל הוא בהחלט הניב תמונה. תמונה מדהימה. והרי היא לפניכם:

חדר 512 בקומה 5. שלושה חלונות פונים מזרחה, לכיוון ים המלח. בחלון ימין נראית העיר מעלה אדומים מסתערת לצפון-מערב. בחלון שמאל נראית העיירה עיסאוויה מנסה להתקדם לדרום-מזרח. החלון האמצעי ריק. הוא מכיל רק נוף של גבעות צהובות-אפורות שנצבטו בהן סימני אצבעותיו של ענק. שני האויבים המרים, רעבי הטריטוריה – לא שווי כוחות יש לציין – שולחים זרועות בטון השואפות לכסות את הנוף התנ"כי בכיעור אורבאני חסר רחמים.

אבל הם לא ייפגשו כנראה. לא בקרוב. בכל אופן לא במהלך הסמסטר הזה. בחלון האמצעי, במרחבים שבין שטח E1 המוקפא לבין מורדות הר הצופים, מתנהל מזה שנים מאבק עיקש בין ישראל המתפשטת לפלסטינים מותשים.

בינתיים ביקשתי מהסטודנטים להפוך את כיוון הכיסאות בכיתה כדי שיוכלו לחזות בטריפטיך הפוליטי המופלא שמתרחש מאחורי גבם בזמן שהם לומדים איך להמציא ולנסח נרטיבים.