ארכיון חודשי: יולי 2014

מרד גטו עזה

אם הכותרת הזאת נראית לכם כפרובוקציה, עיינו בבקשה בנתונים שלהלן:

הטילים שנשלחים אלינו מדי יום מייצגים כמיליון ושמונה מאות אלף פלסטינים הנתונים בסגר שהטילה עליהם ישראל לפני כ-7 שנים. רצועת עזה היא אחד מהאזורים הצפופים ביותר על פני כדור הארץ וגם אחד מהעניים ביותר. ברצועת עזה כ- 150 אלף מובטלים (כ-40 אחוז מכוח העבודה), וכמיליון צעירים מתחת לגיל 18 שהם נטולי עתיד, נטולי תקווה, ובלי שום יכולת לצאת מתוך 365 הקילומטרים הרבועים שבו הם כלואים. המשבר הכלכלי המתמשך, שהוא תוצאה ישירה של הסגר, דרדר את איכות החיים ברצועת עזה (שירותים, תשתיות, איכות מים, אספקת חשמל ודלק) לרמה נמוכה אפילו על פי סטנדרטים של העולם השלישי.

גטו עזה.

אין לי שום אהדה לחמאס. אסור שאלוהים יקבל תפקיד בסכסוך בין שני העמים, והטילים בדיאלוג הזה הם אמצעי קומוניקטיבי מחורבן. בלשון המעטה. אבל חייבים להודות: דרישות חמאס להפסקת אש נכונות וצודקות. ישראל חייבת להסיר את המצור מגטו עזה לאלתר.

נ.ב.

ועכשיו, כשאתם קוראים את הדברים האלה, הקדישו רגע אחד של געגוע לימים שבהם תהיתם אם אי פעם יבוא שלום. ביולי 2014 אפילו התהייה הזאת כבר הפכה לנוסטלגיה.

רבותי ההיסטוריה חוזרת – ואיתה גם הטימטום

ושוב אותם מומחי הביטחון סביב אותם שולחנות מעוצבים באותם אולפני הטלוויזיה, שחוזרים בדיוק – אבל בדיוק – על אותם טקסטים. היתכן? שוב אותם גברים זחוחים, אותם גנרלים בדימוס נטולי אופק, מצומצמי דמיון, נפוחי חשיבות עצמית. שוב אותם שאול מופזים ואיתן בן אליהואים ועוזי דיינים, כוכבי העבר הכבויים, כאלה שנדחקים על מקום ברחבת הריקודים של מסיבת המוות העלובה הזאת. והנה הם שוב קוראים ל"פעולה קרקעית נרחבת", ל"חיסול התשתיות", ומדברים על "עמידה איתנה של העורף", ועל "בנק מטרות", וחוזרים על המנטרה החלולה של "שום מדינה לא יכולה להרשות…"

אצלי הזיכרון עוד עובד, תודה לאל, ואני זוכר היטב את כל הזבל המילולי הנורא הזה, כן, כן, בדיוק את אותה דמגוגיה, במלחמת לבנון השנייה, ב- 2006. זאת לא היסטוריה רחוקה כל כך, רבותי וגבירותי. אני זוכר איך לחץ ציבורי, כזה בדיוק, כזה שמנוהל מאולפני טלוויזיה מעוצבי שולחנות, גרם לממשלה רופסת לשלוח את כל המדינה הזאת למלחמה נוראה, חסרת פשר, שנמשכה קיץ שלם.

ואגב, אסור כמובן לדבר על סבלם של האויבים. אלף, כי הם התחילו. בית, כי הילדים שלנו יותר מסכנים משום שדופקים להם את החופש הגדול, וגימל, כי מול הגנרלים המומחים באולפני הטלוויזיה מוצבים מוניטורים שמקרינים להם את עצמם. בעיקר את עצמם. אולי רק את עצמם. והם בעיני עצמם נראים על הכיפאק. כמו כל העם הזה שכמה-טוב-שהוא-כזה-שהוא-כזה. סבלם של אחרים לא נוגע לנו, אם הוא לא משפר לנו את ההופעה באופן מידי.

כן, אבל זאת רק הערת אגב. מה שחשוב הוא גבירותי ורבותי, שההיסטוריה חוזרת. ואיתה גם הטימטום.

עצי ירושלים מצמיחים פירות מוזרים

 תמיד רצינו להיות אמריקה. עכשיו כשיש לנו סוף-סוף קו-קלוקס-קלן משלנו, כחול-לבן, כמו שאומרים, והחבר'ה עושים מעשי לינץ' שלא היו מביישים גם פורעים אוקראינים בת"ח ות"ט, נראה לי שזה מתחיל להצליח לנו. נכון שבאלבמה ובמיסיסיפי, חטיפה ושריפת נערים חפים מפשע יצאה מהאופנה לפני שישים שנה בערך, והיום נחשבת שם רק לנוסטלגיה מתוקה, אבל זה מה שיפה בכל העסק. לא רק שבחורינו המצוינים מחדשים כאן בארץ הקודש מסורת חשובה של גזענות ושנאה אלא אף הופכים אותה לטרנד עדכני, בעל ייחוד אקטואלי ורענן.