הכל בחג הזה, שנקרא ל"ג בעומר, קשור בזין.

זה התחיל בשנת 132 עם איסור שהטיל מושל יהודה, טיניאוס רופוס, על מנהג ברית המילה. הוא התבלבל כנראה. שולחו, הקיסר חובב הגברים אדריאנוס, בעצם הוציא אל מחוץ לחוק האימפריאלי את מנהג סירוס התינוקות (כן, בימים ההם דווקא לסריסים היה סיכוי טוב לג'וב כזה או אחר). אבל למושל רופוס, ההתעסקות באברי תינוקות נראתה דומה באופן חשוד. אולי טעות, אולי התעסקות דקדקנית בקטנות. לך תבין. הצרה היא שבאותה תקופה, תחילת  המאה השנייה לספירה, הסתובבו בפרוביציה יהודה הרבה גברים עצבניים במצב של פוסט-טראומה. דור שני לחורבן.

ואז, גבר מהאגדות, אחד שהיה רוכב על אריות בשעות הפנאי וזורק אבני בליסטראות כמו שאני ואתם משחקים בכדורי פינג-פונג, לקח את העניינים לידיים, הנהיג מרד, ורשם לזכותו כמה הצלחות שהספיקו כדי לרשום אותו בהיסטוריה. זה נגמר כידוע באסון נורא: כל תושבי יהודה נטבחו או הוגלו. ובנוסף לכך – במקום שיובא הגיבור לרומא ויהפך שם לסוּפֶּר-גלדיאטור (ולאובייקט מיני בעיני נשות רומא) האיש פשוט מת בתאונה. סתם.

עלבון גברי זקוק לתיקון גברי. לא לקחת ללב. איך לא לוקחים ללב? פשוט: עם קצת יחסי ציבור הופכים את הסמטוחה לחג לאומי. ואיזה חג? חג של גברים. מה גברים אוהבים? אש! כן אש! אש זאת התמחות של גברים. וכך בא לעולם ל"ג בעומר.

ועכשיו תראו כמה החג הזה משמח אותנו, הגברים. הנה, תראו איך האבאים בגן מתחרים זה בזה מי יכרות יותר חלקות יער, יעמיס יותר גזעים, פרטי ריהוט, וקרשי בניין גנובים על הנגרר שלו,  יקים את פירמידת העץ הגבוהה ביותר, ויבעיר את המדורה הגדולה ביותר בשכונה. היש בעולם משחק שגברים יכולים להנות ממנו יותר?

רגע. והסוף. אל תשכחו את הסוף. האחווה הגברית של השתנה משותפת על הגחלים ושרידי הקרטושקס.

כן! אנחנו משתינים עליך טיניאוס רופוס. זרקת אותנו לגלות של אלפיים שנה, ותראה אותנו. משתינים עליך עם הזין היהודי הנימול שלנו.

חג שמח!

לרגל פסטיבל הסופרים, שכרגיל, אינני מוזמן אליו, ולכבוד יום הולדתו ה-24 של לירי, בני הקט, (סתם, שישתעשע קצת) ולהנאת קוראי המעטים שחולקים איתי את צער הכתיבה וחדוותיה, הרי לכם מכתב שכתב סמואל בקט ב-1953 למישל פולק, מפיק תוכנית רדיו שעמד להעלות גרסה רדיופונית של "מחכים לגודו".

שלום רב,

אתה מבקש לשמוע את דעתי על "מחכים לגודו", לקראת שידור מהמחזה בתוכניתך, וכן את דעותיי על תיאטרון בכלל.

אין לי דעות על תיאטרון. אני לא הולך לתיאטרון. אני לא מבין כלום בתיאטרון. אפשר להבין את זה.

מה שקשה יותר להבין כנראה, שבתנאים כאלה אדם בכלל יכתוב מחזה, ואחר כך יטען שגם על המחזה שלו אין לו כל דעה. למרבה הצער, זה בדיוק מצבי.

לא כל אחד יכול לטייל הלוך וחזור בין העולם הנפתח בכתיבה לזה המבוסס על משוואות רווח והפסד כמו בטיול בין המפעל לבית הקפה הפינתי.

אינני יודע על המחזה הזה יותר ממי שיקרא אותו בתשומת לב. אינני יודע על הדמויות יותר ממה שהן אומרות, מה שהן עושות, ממה שקורה להן. על צורתן ציינתי את המעט שבו יכולתי להבחין. הכובעים שלהן, למשל.

אינני יודע מי הוא גודו. אני בוודאי לא יודע אם הוא קיים. ואני לא יודע אם הם מאמינים בכל זה, השניים שמחכים לו. שני האחרים – אלה שעוברים בסוף כל אחת משתי המערכות – זה כנראה כדי לשבור את המונוטוניות.

כל שיכולתי לדעת – הראיתי. זה לא הרבה, אבל לי זה מספיק בהחלט. אני מעז לומר שהייתי מסתפק גם בפחות.

אשר לרצון למצוא בכל זה משמעות עמוקה ורחבה יותר שאפשר לקחת הביתה אחרי המופע, יחד עם התוכנייה והפופקורן –  אני לא מסוגל להבין למה זה טוב. זה בטח אפשרי. אני כבר לא שם ולעולם לא אהיה עוד. אסטרגון, ולדימיר, פוצו, לאקי – יכולתי להכיר אותם רק קצת , רחוק מאד מהצורך להבין.

אולי הם חייבים לך דין וחשבון. שיסתדרו בלעדי. אני כבר לא חייב להם כלום.

סמואל בקט

 (המכתב פורסם ב"מוסף הארץ" בימיו הטובים בעריכתו של דב אלפון. מתי זה היה? תשאלו את אלפון, אולי הוא זוכר.)

מתוך שיחה בין הדוד שְׂרוּל לזיגי, גיבור הרומן "מה שרציתם" (זמורה ביתן כנרת 2008):

"סמוך עלי," אמר הדוד שְׂרוּל, "הארץ הזאת קלקלה את כל מה שהעם היהודי הצליח להשיג באלפיים שנות גלות."

"מה למשל?" עודד אותו זיגי להמשיך בהסתערותו.

מה למשל, מה למשל," רטן הדוד, "למשל היכולת לחשוב בהיגיון. לספר בדיחות. או הרצון לחיות למשל."

ובהמשך, לקראת סופו של הרומן, אומר הדוד שְׂרוּל  כך–

"…הגיע הזמן שניתן לעצמנו דין וחשבון על ההבטחות שהבטחנו לעצמנו ולא קיימנו. אני מתכוון לציונות, זיגיל'ה, אני מתכוון לתנועה הלאומית הזאת שניתקה את העם היהודי מהערש האמיתי של תרבותו, הלא הוא אותו חבל ארץ נרחב הידוע בשם מזרח אירופה, שקרעה אותו משורשיו וגזלה ממנו את לשונו ואת אמונותיו… כן זיגיל'ה. האמת היא שהעם היהודי שייך לגולה, לא לשום ארץ ובוודאי שלא לארץ ישראל שהופקדה בידי אחרים… אנחנו, למישורי הווהלין אנחנו שייכים, לביצות הפריפייט, לגדותיהם של הבוג והסטיר, ליערות ליטא ולפינות הנדחות של בסרביה. לבריסק, לפינסק, למינסק," מיתריו רעדו ככל שקולו התחזק. עיניו דמעו. "לקישינב, לז'יטומיר, לברודי, ללוצק, לביאליסטוק, ללודז', לצ'רנוביץ לקלוז'…לשם שייך העם היהודי, אתה מבין את מה שאני אומר לך, זיגיל'ה?"

(ליום הזכרון, הנה קטע קצר מתוך ספרי האחרון, "המאחרים" – מתוך שיחה בין חווה כרם לבין ירמי בלוך)

"מאשימים אתכם, את הגברים, במלחמות. אבל זה לא נכון. כי גברים לא יוצאים למלחמה לבדם, על דעת עצמם. חברה שלמה יוצאת למלחמה, ובחברה הזאת לנשים יש אחריות גדולה מאוד. כל אישה אחראית, אתה מבין? כל אישה שבעלה חייל, שאחיה חייל, שנכדה חייל… אבל בעיקר האמהות. תראה איך הן שולחות את הבנים לשדה הקרב, עם נשיקה, עם נפנוף מטפחת, עם סנדוויצ'ים וחתיכת עוגה. כמו לטיול של בית ספר."

ומחר, ביום העצמאות, אתן את רשות הציטוט לגיבורה שלי, ליאורה כרם, המורה שיירתה ברמטכ"ל.