הנה מוטלים מוחותינו שורה ארוכה ארוכה,
וצפירה מאוזן עד אוזן קורעת סדקים ברקה ,
לא לשכוח: קרם הגנה, דגל, המנון להמהם,
לזכור: ארבַּייט פרַיי, דיוטי פרי, נוסע מתמיד
למיידנק או קרויצברג, דפקו שם עיצוב מהמם,
נא לזכור: לעשות להם לַייק, לחסרי המזל, העתיד,
סלפיז בבירקנאו, כי אסור שנשכח את ההם…
הנה כך דומעים ילדינו דמעה ארוכה ארוכה,
זה הורס, זה ענק, זה מגניב, זה נגמר תוך דקה.
כעבד, עדיף אולי לשבת פעם בשנה ליד שולחן מוקף במשפחה נרגנת, ללעוס מצות, ולקרוא טקסט גזעני-קסנופובי-פרנואידי מוכר (ולכן, יש להודות, משעמם עד מוות), מאשר להיות פועל בפרויקטי בינוי ערים במצרים. אבל אל תספרו לי שאני חופשי, ואל תגידו לי שהחג הזה – שבו אוטמים מדפים בסופרמרקט ומכריחים אתכם לאגור אוכל כמו בימי מצור, שבו תוקעים אתכם בפקקים, שבו דוחפים לכם תלושי הנחה ומוכרים לכם חומרי ניקוי ספרים כלי מטבח וחופשות בכרתים, שבו מאלצים אתכם לארח ולהתארח לבשל ולאכול (ולאכול ולאכול ולאכול) – הוא חג החירות.
כי מסורת, יהודים יקרים, היא שעבוד. שעבוד לדורות. שעבוד לתפארת.
נ ב.
ולפי שהוצאתי את עצמי מהכלל… נכון מאד: אלו היתי אני שם – לא היתי נגאל. הגאולה היא עניין המוני כנראה. לא ממש מתאימה לאינדיבידואליסטים.
אני רוצה להבין על מה החגיגה. באמת. תסבירו לי.
שוחד? כולנו נותנים ולוקחים שוחד. כך חינכו אותנו. כך אנחנו מחנכים את ילדינו. בובה תמורת שינה בזמן. קורקינט תמורת ציון בחשבון. מין תמורת אהבה. אהבה תמורת קריירה. חלומות תמורת כסף. ניסים תמורת נישוק מזוזה.
בניין מכוער על ראשו של רכס? אל תצחיקו אותי. כל המדינה הזאת עשויה בניינים מכוערים שמכסים כל פיסת נוף. הרי אנחנו כבר עיוורים לכיעור ארכיטקטוני, אדישים להרס הסביבה. כל מה שמעניין אותנו זה ערך הנדל"ן.
זחיחות? אוקיי. מי לא זחוח כאן? מי לא יושב ביום שמש בבית קפה תל-אביבי כשבמרחק טיל או טיל וחצי, ילדים – לא הילדים שלנו חס וחלילה – מתים במגיפת פוליו?
בואו נמשיך. ברית של מושחתים? זה אנחנו. כולנו. חבר מביא חבר. התחממנו באותו אינקובטור, אכלנו מאותו מסטינג, סחבנו את אותה אלונקה. הסתובבנו יד ביד בחווה הסינית. לא משאירים פצועים בשטח. יד רוחצת יד. כל ישראל חברים. אנחנו שנינו או שלושתנו או תריסרינו מאותו הכפר.
הלאה. מה עוד יש לנו? קדימה, תשפכו. אבל עכשיו נפשפש קצת בעבר. מה למשל עם המינוי של אותה חבורת חדלי אישים שקראה לעצמה ממשלה? לא, תעזבו. אתם הרי יודעים שלא היו הרבה ברירות. עניין של היצע וביקוש שבו אנחנו אשמים. אנחנו, בזכות ההליך הדמוקרטי האלגנטי דה-לוקס שאנחנו גאים בו.
ומה עם המלחמה המטורפת, האדיוטית ההיא, שבה נהרגו כך וכך בני אדם, נשפכו כך וכך מיליארדי דולרים, ונגרם כך וכך צער וכאב? רגע, רגע, רגע. תעצרו. אל תהיו צדקנים. הרי אנחנו כל כך אוהבים מלחמות בעצם. מלחמות זה אנחנו. מלחמות זה השם השני שלנו. מוות במלחמות זה החיים שלנו.
אז מה עוד נשאר בחשבון הסופי? ניתוח להסרת משקפיים? וויתור מפתיע על תלתל באורך עשרה סנטימטר שעוטף את הקרחת ממזרח למערב? איזה בצבוץ דביק של יומרה בוהמיינית? טוב. כאן אתם צודקים. הדברים האלה באמת מקוממים. מה זה מקוממים? ממש זועקים עד לב השמיים.
אז יללה, שיכנס לכלא. מגיע לו.