ארכיון חודשי: מרץ 2014

להרעיב כלב, להרעיב פרה

סרטו המוקומנטרי של גאורגי פּרֶדָה, "הפרה הפינית" (רומניה 2012, 20 דק') שמוצג בימים אלה במסגרת פסטיבל "אפוס" בתל אביב, משחזר מעשה אמנות של אמן קוסטריקאי בשם גיירמו "חבקוק" ורגאס. ורגאס הציג את עבודתו בביאנאלה של מרכז אמריקה, בהונדורס ב-2008. וזאת הייתה היצירה: הוא קשר כלב לקיר הגלריה והניח לו למות מרעב.

תצלומים של הכלב הגווע הופצו באינטרנט וגרמו לקונצנזוס של זעזוע ושאט נפש ולעצומת מחאה הקוראת להחרים את ורגאס ולא להרשות לו להציג עוד. בשום מקום. אף פעם. על העצומה חתמו כשני מליון איש.

ורגאס הודיע לעולם שגם הוא הוסיף את חתימתו לעצומה. להגנתו טען שאלפי כלבים מתים מרעב במרכז אמריקה בכלל ובעיר הולדתו סאן חוזה/קוסטה ריקה בפרט, ושהכלב, "נטיוויטי" שמו (לידה? הולדת? לידת המשיח?), היה במצב עלוב כשוורגאס אסף אותו ושאם היה נשאר ברחוב ממילא היה מת מרעב. חוץ מזה, סיפר ורגאס, מכל צרכני האמנות באי הגלריה איש לא ניסה להציל את הכלב. כל מה שנדרש מהם לעשות היה להתיר את החבל. "אנחנו כולנו צבועים," אמר ורגאס לעולם, ובצניעות רבה נאות להכליל את עצמו באנושות. כך או כך, הגלריה שבה הוצגה עבודתו של ורגאס הכחישה את כל הסיפור. לטענתם הכלב מילא את כרסו ביומה הראשון של התצוגה ולמחרת ברח (הנבלה!) בלא להשאיר עקבות, ולפיכך מבחינתם "נטיוויטי" ממשיך לחיות באושר את חייו העלובים אי שם ברחבי הונדורס.

בסרט של פרדה מורעבת פרה יפהפייה במוזיאון לאומנות של בוקרשט, והאיכר שמכר את בהמתו למוזיאון במחיר מופקע מסתגר מדי ערב בשירותים של המוזיאון, מגיח באישון לילה ומאכיל את הפרה במספוא. לא ברור אם הוא עושה זאת מתוך רחמים או מכיוון שהוא מקווה לקנות בסוף התצוגה את הפרה שלו בחזרה. בכל אופן ,הוא נתפס ונכנס לכלא. הפרה מתה. אבל לא באמת – זה רק סרט.

שלחתי לפרדה אימייל. שאלתי אותו מדוע בשחזור המוקומנטרי בחר דווקא להרעיב פרה.האם עשה זאת משום שאין מוות טרוויאלי יותר ממותה של בהמה שמאות אלפים כמוה נטבחות מדי יום כדי להזין את האנושות? או משום שוורגאס, במעשה הדוחה והמזעזע שלו בכל זאת הצליח להזכיר לנו שאנחנו מוקפים מכל עבר בפרות קדושות?

פרדה עוד לא ענה לי.

 

פורים-שפיל

באוקטובר 1946, על הגרדום, רגע לפני שנפערה הרצפה מתחת לרגליו, צעק הפושע הנאצי יוליוס שטרייכר אל העיתונאים שנכחו בתלייתו: "פורים-שפיל!" האם רק ניסה להוכיח לאומות העולם שלגרמנים יש חוש הומור למרות הכל? או שאולי, בדרכו המרושעת, ניסה לעלוב עלבון אחרון בעם היהודי, וכשדיבר אליהם בקולו של ויזתא, ניסה להזכיר להם, ליהודים, שגם הם יודעים לרדוף ולא רק להיות נרדפים? שגם הם יודעים להיות פוגרומצ'יקים ולשמוח שמחה גדולה? שגם הם יודעים להטיל אשמה קולקטיבית?

קראו שוב את המגילה, גבירותי ורבותי. אין שם שום דבר מצחיק. רק אינטריגה פוליטית, רשעות, זנות, השפלה, וטבח. ובעיקר – הסרת מסכות.

מרוץ העבדים

ביום שישי האחרון גילו תושבי תל אביב שהם כולם משועבדים לקונצרן הצריכה הקוראני הענק "סמסונג", מפלצת קפיטליסטית שאינה יודעת שובע. רבים מהם מיהרו לחפש את האשם בכבלי השעבוד שלהם. החשוד המידי היה ראש העיר שלהם, מנהל נמרץ, טייס ופדגוג, שכבר למעלה מעשר שנים מנגן להם בחלילית ופותח וסוגר כבישים (תרתי משמע). הם התרגזו. איך זה מעז האיש הזה למכור את שלוות יום השישי שלהם, (ובאותה הזדמנות גם את הכיכר העירונית, ואת המרחב הציבורי כולו) ליצרן הטלפונים הסלולריים? ותמורת מה? תמורת מרוץ מרתון?!

אבל האשמה איננה בראש העיר. אתם יכולים לחסוך ממנו את עוגת הקרם שהתכוונתם להטיח בפרצופו. נכון הדבר שרק קיבוצניק-לשעבר, מי שהתחנך על "ערכי תנועת העבודה" ושינן היטב את העיקרון של "כל אחד על פי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו" יכול להתמסר בקלות כזאת לבעלי ההון, אבל בשעבוד שלנו הוא איננו אשם. כי מזמן, ומרצוננו החופשי הפכנו את עצמנו לעבדים נקלים. ולא רק של סמסונג. גם של אפל, מייקרוסופט, נסטלה, דמלר, פולקסוואגן, טושיבה, מיצובישי, פיליפס, סימנס, שברון, בי.פי, פפסיקו, היינץ, … הו, כמה אנחנו אוהבים אותם את האדונים הטובים האלה. איך היינו ממשיכים לחיות בלי הדאגה האינסופית שהם דואגים לרווחתנו? איך היינו מתקיימים בעולם אם ענקי הקפיטליזם הגלובלי היו נוטלים מאיתנו את חסדיהם? אם היו מונעים מאיתנו את כל הטוב שהם שופכים עלינו?

אגב, האם לכך רומזת השורה "להיות עם חופשי בארצנו", בהמנון הלאומי? לחופש לבחור בין שעבוד למייקרוסופט או כניעה לאפל? בין בנק לאומי לדיסקונט? בין סוכן של בעלי ההון שמנהל עירייה לבין סוכן של בעלי ההון שמנהל צבא?

או שאולי הבחירה היא בין  חבטה מתוסכלת בהגה של "הונדה" לבין בעיטה נרגזת בלוח מחוונים של "טויוטה", כשאתם תקועים בפקק ובחוץ חולפת דבוקת רצי מרתון בחולצות שמודפס עליהן "סמסונג"?