אני מקפיד לאחל "מזלטוב" בימי הולדת. זהו איחול שמכסה כמעט כל אספקט קיומי, ולכן, למרות המוניותו וצלילו המשעמם עדיין נחשב בעיני לברכה ראויה ואלגנטית.

אבל אני לא חושב שהברכה הזאת מתאימה למניפסט הקומוניסטי, חיבורם של פרידריך אנגלס וקרל מרקס, שיצא בלונדון ב-21 בפברואר 1848, ולכן חגג ביום ששי האחרון את יום הולדתו המאה ששים וששה. היה הרבה מזל טוב לספרון הזה, שתורגם למאות לשונות, יצא באינספור מהדורות, ונקרא על ידי מיליוני אנשים, שחלקם היו אגב פועלים ששאפו להשתחרר מכבליהם.

אבל המזל הטוב הזה נגמר. איך אני יודע? כי חיפשתי את ה"מניפסט הקומוניסטי" בקינדל סטור של אמזון.  וזה מה שמצאתי:

"המניפסט הקומוניסטי"; מאת: פרידריך אנגלס וקארל מרקס; מחיר פרינט : 7.65 דולר (למען הדיוק – דולר קנדי. אל תשאלו למה. זה מסובך מדי); מחיר קינדל : 0 דולר; אתה חוסך : 7.65 דולר (100%); ציון: חמישה כוכבים (4 תגובות קונים).

קונים שקנו את המוצר הזה קנו גם את: 1. "דאס קאפיטל";  מאת: קארל מרקס; 2. "אימפריאליזם, הדרגה העילאית של קפיטליזם"; מאת: ולדימיר איליץ' לנין (כולל איורים); 3. "חוות החיות"; מאת: ג'ורג' אורוול; 4."מלחמה ושלום"; מאת: לב טולסטוי (מהדורה בפורמט מיוחד)… ולא אלאה אתכם בהמשך הרשימה מלבד מס. 12 (שמופיע אחרי ספר ההרפתקאות הקלאסי "הרוזן ממונטה קריסטו"): "פשר החלומות"; מאת:  זיגמונד פרויד

הוסף לרשימת הקניות…

הנה כי כן, מצא את עצמו המניפסט הקומוניסטי מוטל בתוך אתר קניות גלובלי,שבוי בתוך הפנטזיה הקפיטליסטית האולטימטיווית, שישותה חסרת הגבולות מכילה את כל הטקסטים שנשפכו אי פעם מתוך מוח אנושי.  ובכל זאת יש בה באותה מפלצת נדיבות של מנצחים: את המניפסט הקומוניסטי היא מחלקת בחינם.

אוי ווי, תראו איזו סמטוחה  נהייתה לנו עם מרטין שולץ. ומה בעצם קרה שם, בבית המחוקקים לפני שבוע? הרי שולץ אמר פחות או יותר את מה שרבים מאיתנו אומרים. רבים מאד, רבים וטובים. הוא לא חידש דבר ולא הפתיע באיזה סקופ מרעיש. נאומו היה מעודן, מנומס, מהוגן וחמקמק. ובעיקר צפוי. כלומר דיפלומטי. אז מה כל כך הרגיז אותם שם, את המחוקקים ההם? הגרמנית כמובן.

גרמנית. מה מרגיז כל כך בשפה הזאת? שונאי יהודים דיברו גם שפות אחרות. אנטישמיות מעולם לא הכירה בגבולות לינגוויסטיים. נכון שהפוגרומים שבוצעו בפולנית, אוקראינית, רוסית, ליטאית, סרבו-קרואטית, הונגרית, צרפתית ואנגלית (לעולם לא נשכח את טבח יורק, אחַי!) לא היו מתועשים, ולכן גם לא הגיעו להספק המרשים שאליו הגיעו דוברי הגרמנית. אבל בכל זאת, רבותי.  הזמן כבר שחק לאֶפֶר את צלילי ה"אחטונג" וה"שנל" שהדהדו בלאגרים. ואם צריך לזכור ולא לשכוח, אז בואו נזכור בבקשה שאתר ההגירה הפופולרי ביותר לישראלים בעת האחרונה היא העיר ברלין, בירתם של דוברי האשכנזית. אלזו, אז בעצם כבר סלחנו, לא?

אם כך נשארו רק העניינים הפחות חשובים: כיבוש, שלילת זכויות אזרחיות, הפקעת אדמות וגזילת מים.

אבל מלחמת הלשונות הזאת מובילה אותנו לעוד עניין אקטואלי שגם הוא קשור לשפה שנואה: החלטתו של שר החינוך לבטל את חובת לימוד הערבית בבתי הספר. ובכן, לידיעת אלה שהרעיון זעזע אותם: הערבית מעולם לא נלמדה בבתי הספר כלשון המייצגת תרבות אדירה, וממילא אף פעם גם לא נחשבה על ידי מערכת החינוך ככלי הכרחי לתקשורת עם תאום טריטוריאלי. לימודי הערבית בבתי הספר שימשו רק כקורס-רב שנתי ביוזמת ובחסות חיל המודיעין, קורס שמטרתו הכשרת חיילים ואנשי שב"כ, מאזיני סתר וחוקרי שבויים, לתפארת מדינת ישראל.

לא שפה ולא בָּטיחְ.

אז בסופו של דבר גברותי ורבותי, צדק השר. הכול עניין של  פרקטיקה: מי צריך ערבית בברלין? אפילו קבלני ריצוף מדברים שם גרמנית.

נ.ב. אם רק לא היו הורגים לנו את היידיש היה לנו קצת יותר קל להסתדר בגולה הנכספת שלנו.

באיחור גדול אני מרשה לעצמי להגיב לעניין אותו פיזמונר מועמד לפרס, שלחניו הנעימו לנו כמה דקות פה ושם ושדעותיו על דא ועל הא גורמות לנו עוגמת נפש.

ובכן, בשבוע שעבר חגגתי את יום הולדתי החמישים ותשעה, והנה פתאום יש ברשותי ערימה נכבדה של שנים עלי אדמות. ולפיכך גם לי מותר לדון בעניין הזה שנקרא "פרס על מפעל חיים", ולהרהר באפשרות שהזמן שחלף במהירות והתמלא בשמחות וכעסים ומלים וזיכרונות יוכר באופן רשמי כ"מפעל חיים", ואז מישהו – השר לענייני תהילה וכבוד אולי – ילחץ לי את היד ויגיד לתוך מיקרופון מהדהד, "עשית את זה, זקנצ'יק, חיית, מגיע לך פרס."  נו כן, זה לא שלא רציתי שיאהבו אותי, הרבה, וכמה שיותר, אבל  בינינו, מה ההבדל בין מפעל החיים שלי לכל המפעלים האחרים? אחד גידל חסה, אחד עשה טיפולי עשרת אלפים להונדה, אחד כתב ספרים. את הפרס כבר כולם קיבלו, לשיעורין, טיפין טיפין, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה.

אבל לחקלאי מותר להיות בנזונה ואף אחד לא יבוא אליו בטענות על כך שהוא מבצע מעשי לינץ' בשעות הפנאי, ומוסכניק יכול להיות פאשיסט גזען והומופוב וכל אחד יקבל את נטיותיו האידיאולוגיות בהבנה. גם לעורכי דין מותר. ולנהגי רכבת. ולמורים בתיכון. ולשוטרים. ולמלצרים. ורופאים. וטייקוני בורסה. ויצרני קונדומים. וסוחרי רהיטים. וממסגרי תמונות. לכולם, לכולם שמורה הזכות להיות רשעים צרי אופק וחסרי סובלנות.

מלבד אלה שאתם קוראים להם אמנים. מלבד אלה שיכולים לזמזם מתוך המוח מנגינות. או להעלות ציור על קנבס ולחשוף מתוך השיש את קפלי גלימתו של קדוש. לשורר פואמות, לביים סרטים, לחבר רומנים, להלחין סימפוניות… מהם אתם מצפים שישמשו מגדלורים של צדק ומוסר, מהם אתם דורשים שיהיו רמזורים מהבהבים של אחווה אנושית וחמלה.

אבל למה בעצם? מה, הם לא בני אדם?