(מוקדש למי שכיהנה כשרת החינוך של מדינת ישראל עשרה חודשים, מיולי 1992 ועד מאי 1993. זיכרה ברוך).

מי מאיתנו, בוגרי המגמה הביולוגית, מחזור 1973 עוד זוכר משוואות דיפרנציאליות ואינטגראליות? סינוס וקוסינוס? טנגנס? שורש לוגריתמי? אולי משוואה ריבועית? גם זה לא? ברז אלף מזרים שלושה עשר ליטר מים לדקה, ברז בית פולט תשעים וארבעה סמ"ק מים בשבע וחצי דקות. תוך כמה זמן תתמלא הבריכה המכילה תשעה עשר קוב מים? אין לכם מושג? באמת? מה עם משפט פיתגורס? לא? אפילו משפט פיתגורס לא? טוב, את לוח הכפל אתם בטח זוכרים, כלומר בלי הכפולות של שמונה שאותן אף אחד לא יכול לזכור. וקצת חילוק, במיוחד החלוקה לאחד. כן, גם חלוקה לעשר – זה קל –  פשוט מורידים אפס.  אחוזים? בקושי. חיבור אתם יודעים, ללא ספק, וגם חיסור, למרות שזה באמת קצת יותר קשה, ובשביל מספרים ארוכים אתם צריכים דף ועפרון.

טוב, אם כך נסכם: מכל מה שלמדנו במתמטיקה בארבע שנות התיכון שלנו, מכל העמל היזע ונחלי הדמעות, מכל הממון העצום שהורינו מוכי החרדה שילמו למורים פרטיים  (שהם מורי המתמטיקה מהתיכון השני, בקצה האחר של העיר),  מכל לילות הנדודים של לפני הבחינות, הבחילות של לפני התעודה והמיגרנה של לפני קבלת-הורים, מכל הגידופים שספגנו והבוז, והחשש הנורא שהתגנב שמא באמת אנחנו אידיוטים, או קצת מפגרים, או באיזשהו אופן אחר לא-ממש-בסדר, מכל זה – לא נשאר כלום.  או מבחינה מתמטית – אפס.

אז לשם מה היה כל זה?  אני שואל. על מה היתה כל המהומה? מה היתה תכליתו של הסבל?

אלה מכם  שיראו בשאלות האלה היתממות אקזיסטנציאליסטית, יענו לי, חד וחלק, החיים הם מהומה, תמצית הקיום האנושי הוא  סבל, ולחיים כמובן אין שום תכלית. זאת אכן תשובה ראויה. זהו ההסבר הפשוט למורשת הפדגוגית הזאת שחזקה עלינו לקבל ללא עוררין ולהעבירה לדורות הבאים:  אנחנו לומדים על מנת לסבול. לא כדי לרכוש מידע שיגרום לנו להנאה או ישמש אותנו בדרך כלשהי. לא ולא. הסבל, הוא  התכלית.  וודאי שאין מטרתם של לימודי המתמטיקה להחדיר לראשי התלמידים הבנה ובקיאות במתמטיקה – שהרי ברור לכל בר דעת  שרק מעטים ביותר יעשו בלימוד הזה שימוש כלשהו – מטרתם של לימודי המתמטיקה היא לתת לתלמידים שעור מעשי רב-שנים בהתמודדות עם הסבל הקיומי.  הכנה לחיים.

ואם כבר מקדישה את עצמה מערכת החינוך להכשרת בני אדם סובלים, אז למה באמת לא להפוך את התנ"ך לעבודת פרך, את ההיסטוריה למאסר עולם, את הספרות למרתף עינויים, ואת השפות הזרות לבידוד בצינוק?

כל כך הגיוני. כמעט, אפשר להגיד, אסתטי בפשטות המופלאה שלו.  ממש כמו משוואה מתמטית.

אל תספדו לו. האיש שבחייו גרם לכל כך הרבה הספדים – מקביה ועד לבופור, מהמיתלה ועד לג'נין,  מעזה ועד סברה ושאתילה – ראוי בעיקר לשכחה מהירה וטוטאלית. זה לא יקרה כמובן. להיפך. כמו מגלומנים שקדמו לו, גם איש הדמים הזה  הנציח את עצמו באמצעות מוזוליאום. למוזוליאום שלו ניתן הכינוי הפלמח"ניקי יו"ש, ועליו נשתלו אלפי קרוונים, וילות, ושיכוני בטון, ובעתיד הוורוד – בעצם יותר אדמדם –  שהאיש הזה תכנן לנו, עוד ישמעו הרבה הרבה הספדים.

אז אולי תחסכו את הדמעות עכשיו. יתכן שבקרוב מאד תזקקו להן.

יבוא יום, והוא לצערי קרוב מאד, שבו יקרא בתל אביב רחוב על שמו של אריאל שרון. ואולי יותר מרחוב אחד.  אני מניח שחברי ועדת השמות העירונית לא יפקפקו לרגע אם ראוי להנציח את זכרו של איש הדמים הזה ברחוב, כיכר, שדרה או טיילת. ומן הסתם לא יעבור זמן רב עד שהשם "אריאל שרון" יתנוסס גם על קיר בית ספר, שער של מכללה, לובי של נמל תעופה ומכון בינלאומי ללימודים אסטרטגיים.  העובדה שאריאל שרון גרם כל כך הרבה צער וכאב לכל כך הרבה אנשים, שהאלימות היתה העניין המרכזי בחייו, ושאת מטרותיו הפוליטיות הנפסדות השיג באמצעות כזב ושקרים, לא רק שלא משנה לאף אחד אלא אפילו מרוממת את האיש למעמד של דמות מרכזית, אהובה ונערצת באתוס הציוני.  אני יוכל לנחש כי הישראלי שיגור ברחוב אריאל שרון 82 למשל, ייזכר באיש החביב, עב הבשר, בחיבה נוסטלגית. הדם שנשפך כבר מזמן דהה והלבין.

אבל אתם יודעים מה – אני מוכן להשלים עם הגזרה הזאת. אישים גרועים לא פחות משרון, ואולי אפילו נקלים ממנו, כאלה שהיו גם טיפשים מטופשים ובטיפשותם הובילו לאסונות מחרידים שעדיין לא התאוששנו מהם, זכו להיות מונצחים ברחובות, בשכונות ובמרכזי תרבות.  ככה זה בשטעטל.

וכעשיו אני בעצם מגיע לפאונטה: לפני שבוע, במוזיאון ישראל, בתערוכה המוקדשת למפעלי הבנייה של הורדוס, פגשתי במקרה את חיה שיזף, ותוך כדי השתרכות בתור אל תוך מלכודת התיירים התרבותניקית הזאת, היא סיפרה לי שאולי תכהן כנציגת סיעת מרץ בוועדת השמות של עיריית גבעתיים. מיד ביקשתי ממנה שתתבע את עלבונו של הורדוס. עם ישראל המחדש בארצו – כך טענתי –אינו שש להנציח את שמו של האיש הזה ברחובותיו.  כך קרה שהמלך הורדוס, אוהב הארץ שפיאר אותה במפעלי בנייה שאפתניים, אנין הטעם והדקדקן, יהודי שומר מצוות, פוליטיקאי מוכשר שהצליח  לשמור את ממלכת יהודה שלווה ומשגשת בתוך הפָּקס-רוֹמָנה, ובעיקר – האיש שבנה את בית המקדש השלישי (!!!!!!) כן, בית המקדש ההוא, המתחם הארכיטקטוני הגרנדיוזי שיהודים עד היום בוכים על הקיר המערבי החיצוני שלו  – הורדוס לא זכה עד היום אפילו לא לסמטה מושתנת בתל אביב. יכול להיות שאני טועה. יכול להיות שדווקא לאיזה שביל נידח, הוא כן זכה. חיפשתי ומצאתי שיש איזה רחוב הורדוס אחד בטבריה. וכמובן בקיסריה, ואולי – העניין הזה לא לגמרי הובהר לי – גם בירושלים (באמת, תודה רבה). אבל הורדוס בוודאי לא מתחרה בדמויות פופולאריות אחרות בעלות שמות פחות מצלצלים.

הרי לכם חומר למחשבה: איזה חשבון לא סגור יש לנו עם המלך הורדוס?זה שאביו היה גר (לא סובלים זרים, במיוחד כשהם מחליטים להיות יותר יהודים מיהודים), זה שרצח את אשתו? (זה באמת נורא, אבל דווקא על שמה יש רחוב מאד נחמד בתל-אביב) הרג שניים מילדיו? שבנה בריכת שחייה פרטית בוילה שלו בואדי קלט? על מה בדיוק אנחנו מתחשבנים איתו?

ואם אנחנו כבר מדברים על זה – שמתי לב שגם לזכרו של הסופר וההיסטוריון החשוב יוסף בן מתיתיהו (מצידי גם פלוויוס יוספוס זה בסדר)  שראה במו עיניו כמעט את הרס מפעלו הגדול של הורדוס, אין כמעט התייחסות במרחב העירוני.

הלו, לא הגיע הזמן?