כנהוג – פתחתי דף פייסבוק לספרי החדש "המאחרים" שיצא להפצה בימים אלה:

https://www.facebook.com/hameacharim

היום, 24 בנובמבר, ימלאו 50 שנה למותו של לי הארווי אוסוואלד, החשוד היחיד בהתנקשות בנשיא קנדי.  אוסוואלד נורה  על ידי אחד, ג'ק רוּבּי, מול מצלמות טלוויזיה בשידור חי, בעת שהועבר מתחנת המשטרה לכלא.  ב- 48 השעות שחלפו מרגע מעצרו ועד לרציחתו, כשרואיין על ידי חוקרי אף-בי- איי. הכחיש אוסוואלד כל קשר להתנקשות, וכשמת, לא היתה בידי הרשויות כל הוכחה ממשית לאשמתו. אבל החקירה נמשכה כמובן. הצטברו עדויות, נחשפו צילומים, נאספו פריטים, נמדדו מרחקים, חושבו מהירויות, נבדקו זוויות, שורטטו שרטוטים, נרקמו תיאוריות, ולבסוף גם ישבה ועדה שנקראה ועדת וורן על המדוכה ופרסמה את מסקנותיה. אבל חרף כל העיסוק הממושך והאינטנסיבי  בהתנקשות, עד עצם היום הזה לא נקבעה אשמתו הוודאית של לי הארווי אוסוואלד, ולפיכך – על פי אמות המידה של המהוגנות המשפטית – האיש יישאר בחזקת חף מפשע  לעולם ועד.

הוא גם יישאר צעיר. בן  24 בסך הכול.  יהיה מי שיטען שלא ניצל כראוי את חייו, שהרי המטרה שלשמה נולדנו היא להזדקן, כלומר, להוליד ילדים, לפרנס אותם, לגדל אותם (מה זה בדיוק?) להנות ככל שניתן מהנאות הגוף ומהנאות הנשמה, לעשות צדקה וחסד, ולפנות את המקום לבאים אחרינו בלי לגרום יותר מדי נזק סביבתי.

זה עסק בטוח ודי משתלם כנראה. הצרה היא שרוב בני האדם אינם מסתפקים בכל המנעמים וההנאות שהעולם מזמן להם ומתעקשים להקדיש את זמנם עלי אדמות כדי להקים לעצמם מצבות זיכרון. ובכן – יש כאלה שנבחרים לנשיאים ויש כאלה שבוחרים לירות בנשיאים. האם יש הבדל בין שתי האסכולות? ההבדל הוא רק עניין תדמיתי, ולתדמית – בין אם של צדיק או של נבל – יש משמעות רק על פי מקומה בנרטיב. כך גם גיבורי אגדת ג'ון אף קנדי.  חצי מאה מגלגלת האנושות את הסיפור הזה, והאיש לי הארווי אוסוואלד, למרות ימיו הקצרים, הצליח לזכות בפרס האולטימטיבי על מפעל חיים. אשם או חף מפשע –  שמו ופועלו יהיו חקוקים על לוח הזיכרון הקולקטיבי עד סוף כל הדורות.

זה לא סקופ אני מניח, אבל תמיד נחמד להביא עוד עובדה מעניינית על התת-מודע הלאומי שלנו.

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם מדוע כשאתם מתיישבים בפינה נידחת של אולם קולנוע שומם בהצגת אחר-הצהריים ביום חול גשום, בכל זאת, מעשה שטן, כשכבים האורות אתם מגלים שאתם מוקפים בשמונה בני אדם מדיפי או-דה-קולון, פאצ'ולי, וברוט, והם סוגרים עליכם באופן הרמטי, שניים מכל צד, שניים מלפנים ושניים מאחור, עם פופ קורן ושקית של "סמרטיס"?

ולמה כשאתם מתבודדים לכם בקצה רצועת קילומטר של חוף בודד, מיד נצמדת אליכם משפחה עם שולחן פיקניק, זוג שחקני מטקות, אנשי עסקים צמודי סלולריים, וחבורת משתזפות עם אוזניות דולפות של טכנו ושטוקהאוזן?

ולמה כשאתם מתיישבים על ספסל גלמוד בגן ציבורי לא ידוע, בעיצומו של מבצע צבאי בעזה, מיד, כאילו להכעיס, מצטרפת אליכם אם ותאומיה, קשיש ומטפלת, מוליך כלבים שהחליט לפוש, ופתאום גם איש ניקיון לבוש ברדס צהוב מטאטא סביבכם במרץ מטורף?

תשובה: העם הזה אוהב להדבק. להידחק. להיצמד. רק לא להיות לבד. אפילו לא לרגע. הנה, אמרתי את זה.

אבל לפני שאתם מאשימים אותי בגזענות (יש בזה משהו) הרשו להיתלות באילן גבוה. שלום עליכם, האנתרופולוג הדגול של העיירה היהודית, אמר על תחום המושב (חבל ארץ שהשתרע על כמיליון קילומטר רבוע, מקרים ועד לים הבלטי, מלודז' ועד גבולות סמולנסק) "זה התחום שבו יושבו היהודים ראש אל ראש כמו מליחים בחבית". אוי, וכמה רע היה להם בצפיפות הזאת! רע בהחלט אבל כל כך נחמד, חמים, ומלא קסם. כי אין כמו שבת אחים גם יחד. לא פלא שתכניתו של הברון הירש לישב את חמשת מליון חובבי הצפיפות האלה בערבות הפאמפאס של ארגנטינה נכשלה כישלון חרוץ.

והנה זאת קסמה של מדינת ישראל שלנו –  דחוקים זה אל זה, כמו מליחים בחבית אנחנו, וכמה שיותר יותר טוב. לכן לעולם אל תעלה על הדעת האפשרות לבטל את חוק השבות.לכן תמיד ימשיכו לעודד כאן ילודה, והכי חשוב, נמשיך להיצמד לתחת של הפלסטינים, חזק חזק חזק. עד שכולנו נחנק מאושר.

כן נובמבר, חודש הצהרת בלפור וחודש החלטת האו"ם, הוא חודש חשוב, חודש מקודש,  ואין ספק שהוא ראוי לעצרות מסדרים וחגיגות, לפחות כמו הימים הנוראים של מאי.  הבעיה של נובמבר היא כנראה  שהוא נדחק, טרחן שכמותו, בין תחילת שנת הלימודים לבין ימי החנוכה חנוכת מקדשנו בגיל ובשמחה נמלא את ליבנו, כלומר בעצם נצמד לישבנו של החג הפגאני האהוב ביותר  על היהודים. נו כן, ככה זה. סיפורי הגבורה של החשמונאים על אנטיוכוס אפפיפנס ימח שמו, עדיין מכניסים לכיס הקטן את בלפור וההצבעה בלייק סקסס. וחוץ מזה נובמבר הוא גם מין חודש פסיכי כזה שלא החליט אם הוא שייך לקיץ או לחורף.

כך או כך, אני עושה כבוד לנובמבר, ולכבודו, ולכבוד חברי גיבורי התהילה הציונית, אני מפרסם כאן צילומים ממפת ארץ-ישראל שנמצאה בין אלפי ספריו של אבי, מנוחתו עדן, אללה ירחמו.

זאת רק תזכורת. בשנה שבה פירסמה הקק"ל את המפה היפה הזאת "המרד הערבי הגדול" היה בעיצומו, וכל הצדיקים גלגלו (ועד היום מגלגלים ) את עיניהם, ושאלו, אבל למה? הרי כוונותינו כל כך טובות וטהורות. טוב, על זה כבר נאמר, הדרך לגיהנום… וכו'