הבית הקטן ששכן ברחוב הבאר פינת רחוב הגנים איננו. במקומו עומד תל הריסות. העצים הזקנים עדיין ניצבים משום מה במקומם. אני מניח שבעוד יום-יומיים גם הם יעקרו.

הבית החביב הזה היה ידוע כביתו של "איש הציפורים". לא זכיתי להכיר את בעל הבית המפורסם ואת אוסף הציפורים שלו. נדמה לי כי לפני שש עשרה שנים כשעברנו לגור כאן, כבר היה האיש זקן מאד, כמו רוב בעלי הבוסתנים היפים ששכנו בין שדות הכפר הירוק לנאות אפקה.

אני זוכר שקדיות פורחות. שיירות רוכבים. טווס מיוחם צורח אל הרחוב הריק מראשו של  איקליפטוס ענק. כביש מוצף בחורף. תנים חומקים בין אלומות פנסי המכונית. ריחות כפר.

אתם יכולים להבין שהשמות "רחוב הבאר" ו"רחוב הגנים" תיארו בימים הרחוקים ההם נוף אותנטי. אבל היום בשכונת בנייני יוקרה של מעמד ביניים יאיר לפידי, אין בשמות האלה שום כוונה אירונית. וגם לא התרפקות נוסטלגית, אני בטוח. סתם מקריות. אם כי ליזמי נדל"ן שמוכרים דירות פאר בבנייניי שיש וזכוכית של ארבע עשרה קומות, נחמד להתקשט ברומנטיקה כפרית. ואף על פי כן אני מרשה לעצמי להניח שגם בסלונים המתוקתקים, החדשים, המבהיקים בצבעי הקרם שלהם, ברחובות הגנים והבאר, עוד יש מי שבמוחותיהם מהבהבות תמונות ילדות של  שדות פרא ארץ ישראליים הפורחים בחורף ומצהיבים בקיץ.

אבל עזבו זיכרונות. אנשים צריכים דיור. זאת ארץ קטנה שמספר תושביה גדל במהירות. ואם כבר להתגעגע אז למה ללכת ארבעים שנה אחורה ולא ארבעת אלפים? הנה כך אנחנו ממלאים בצייתנות אדיוטית את הבטחתו של הקדוש-ברוך-הוא לאברהם אבינו ומתרבים כחול אשר על שפת הים וכמו כוכבי השמיים לרוב. כלומר, סופם של הבתים הקטנים ושל החצרות והבוסתנים, ושל שדות הפרא ושל החי והצומח – ידוע מראש. דינם נגזר. גורלם נחתם. הבאר והגנים, מרחבי החוף והשרון אינם אלא  "רזרבה קרקעית", שבעוד שני עשורים תהיה מכוסה בבתים.

יהיה נכון אם כן לומר שמדינת ישראל עולה על גדותיה. או אם נדייק – עולה על גבולותיה. כי היכן עוד מתקיימים המרחבים  הארץ ישראלים המתוקים שלנו? כן, כן, ניחשתם. בפלסטין. ובכן, אולי הטענה הפלסטינית שכוונת הישראלים היא להשתלט על אדמותיהם, בעצם נכונה? הטענה הזאת מוכחשת תדיר בשאט נפש ובעיקום פרצוף חד משמעי. אבל רגע, מה באמת נעשה כשיגמרו לנו השדות? ניישר קצת קו הגבול, לא? נחתוך קצת מפה, נחרים קצת משם, נייבש קצת, ניישר קצת, ננקה קצת, נגרף הצידה כמה עצי זית. כי בחייכם חבר'ה, מה יותר חשוב? שמן זית לחומוס או דירה לגור בה? התשובה ברורה.

והאמת היא שבעצם זה מה שאנחנו כבר עושים. במרץ. בשיטתיות. בחדוות יצירה.

בדרך כלל  מצטיירות ההתנחלויות בשטחים (במיוחד לעדיני נפש כמוני שנזהרים לא לעבור את הקו הירוק) כשכונות של בתים חמודים, אדומי גגות, מוקפים בגינות מלבלבות. ממש הבוסתנים של נווה גן וקירית שאול ששועתקו אל הרי השומרון. ממש פינת רחוב הבאר ורחוב הגנים ששוכפלה על הרכסים של הרי אפרים. אבל האמת היא שכבר היום נבנים בשטחים הכבושים (איש כמובן לא יעז לקרוא לאדמות המוחרמות האלה Lebensraum) בתי דירות, מגדלים נאים של שיש, זכוכית ואלומיניום.

ובכן גברותי ורבותי, מסתבר שזאת איננה כלל שאלה של שמאל מול ימין. אין כאן בכלל ויכוח בין אידיאולוגיות. מדובר ב"דיור בר-השגה". באופן אינטואיטיבי, כל מי שחי ומתרבה בישראל/פלסטין מבין שיום אחד, והוא איננו רחוק כלל וכלל, כל הרצועה הצרה הזאת שבין נהר הירדן לים התיכון, ובין הרי הלבנון למדבר תהיה מכוסה במגדלים! מי ייגור בהם במיליוני הבנינים האלה? יהודים? ערבים? יגורו בהם אנשים נטולי נוף. ואנשים נטולי נוף הם כידוע נטולי נשמה.

שלום לא יהיה כאן. רק הרבה הרבה בתים, ובהם הרבה הרבה דירות, שיעלו הרבה הרבה כסף.

הכלב הזה שמשתין אל תוך מטר של גשם, איור שהפכתי ל"לוגו" של האתר שלי, הוא איור שעשיתי באמסטרדם, ברייקס-אקדמי לפני… רגע, תנו לחשוב… 28 שנים. אז עוד לא הייתי כלב זקן, סתם גור נבחן, ובדיעבד מסתבר שגם לא ידעתי הרבה על השתנות כסיבה קיומית, אף על פי שבעיני עצמי נחשבתי לאמן דגול שהעולם שרוע לרגליו. הכלב המשתין בגשם היה אחד מתוך סדרה של איורים בספר קטן שציירתי והדפסתי (וגם כרכתי) במו ידי  שנקרא "מונולוגים".  הכותרת ליד האיור היתה: "אבל לי יש סיבה, אמר הפיפי לגשם." אגב, באנגלית החוכמה הזאת נשמעת קצת יותר טוב.  הספרון הזה והאיור שבתוכו מציינים נקודת מפנה: פתאום הבין הכלבלב, גור פאג עם אלטר אגו של דינגו, שאת אחד מעשרת המקומות הראשונים הוא רוצה, ושקהל קטן של אניני טעם זה בעצם רק כינוי לשניים שלושה חברים, משפחה, ובת זוג שבעוד רגע עומדת להעלם מחייו. ואז באותו רגע אמסטרדמי גורלי החליט שאין שום טעם להשקיע אנרגיה בפרויקטים קטנים רזים וצנועים. שהוא צריך ללכת על גדול. ולא סתם גדול אלא ג-ד-ו-ל!!!  וכך, בדרכו הערמומית, הדבר הבא שייצר היה אותו ספר קטנטן, רזה וצנוע שנדפס והופץ במהדורה של 27 (עשרים ושבעה!) עותקים.

זה קצת כמו ההגיגים האלה, לא? כשאני כותב את הדברים הטריוויאלים שלי נדמה לי שאני מהָגֵג אל קהל עצום ורב. מתקשר עם כל האנושות הדוברת (וקוראת) עברית. טוב, אולי לא ממש כולם. עשרים…? עשרה?…  מה, רק שישה?!

עכשיו אתם אולי מבינים מה מסמל הכלב הזה שלי, שמנסה בזרם עלוב של שלפוחית להתחרות בארובות השמיים.

אגב, בסוף השבוע האחרון נסעתי לאמסטרדם.  הרייקס אקדמי עבר למקום אחר. קפה "קארלס" נסגר. במקום מבשלת היינקן שהפיצה ריח מתוק ברחובות ה"פייפ" נבנה בניין מכוער. הגשם לא פסק לרגע, ורוח מהירה, חותכת שפתיים ומקצצת אוזניים נשבה מהים הצפוני והתערבבה עם דמעות הנוסטלגיה.

מה אני אגיד לכם? בכל זאת עדיף להיות גור פאג רכרוכי על דינגו זקן.

אסור לגנוב. גניבה היא פשע. כמעט כל הקהיליות האנושיות מקדשות את הקניין ומעגנות את הבעלות בחוק.  ואף על פי כן גניבה נחשבת לאחת מהפחותות שבסולם הפשעים, (בעשרת הדיברות היא ממוקמת בתחתית הרשימה, במקום שמונה) , עניין שבדרך כלל ניתן ליישב באמצעות התנצלות, השבת הרכוש או תשלום תמורתו, והצלפה קלה בישבן. יש גם גנבות שנחשבות בעינינו טובות. רובין הוד למשל, היה אציל נפש. דוד המלך – גיבור. האופנובנק – נוקם עלבונם של משלמי העמלות. שלא לדבר על אנשי לח"י  שמטרתם הלאומנית קידשה את האמצעים. וכמובן – תלוי ממי גונבים ומה גונבים. הנה, כאן אנחנו כבר ממש מוכנים לכופף את ספר החוקים לטובת מה שנראה לנו צודק, ובלי שום דילמה מתירים את רכושם של חברות ביטוח, בנקים, אוליגרכים, ושודדים אקראיים.

אבל יש גניבות גברותי ורבותי, שהן בחזקת ניסיון לרצח. נסו לדמיין מעשה חמור כזה. נסו לחשוב על גניבה מרושעת, זדונית, שאיננה נעשית רק משום שאדם אחד חומד לו רכוש של אדם אחר, אלא משום שהוא רוצה לרצוח אותו. לא זוג אופניים שנקשרו בחדר מדרגות, או תחתונים על חבל זר. לא ארנק שנשלף מכיס בשוק הכרמל, וגם לא עשרת אלפים שקל שהועברו מחשבון לחשבון.  נסו לדמיין גניבה של פת לחם אחרונה מרעב. תרופה מחולה אנוש. בלון חמצן מטובע.

בואו נתקדם קצת עם הדמיון המודרך: נסו לדמיין גניבה של מים מאנשים מיובשים שגוועים בצמא. נמשיך:  נסו לדמיין את קורבנות הגניבה כשהם מתחננים שבכל זאת ישאירו להם כמה טיפות מהמים שלהם.  נלך עוד צעד: דמיינו בבקשה שאת הגניבה הזאת אתם מבצעים. אתם. כלומר אנחנו. ואנחנו גונבים את המים היקרים האלה ביודעין, בהכרה מלאה ובלי שום ייסורי מצפון.

עכשיו נעבור בבקשה מדמיון למציאות:

המקום הוא עמק הירדן הצפוני. בארבעים וחמש שנות הכיבוש הישראלי הופקעו רוב האדמות החקלאיות הפלסטיניות וכיום הן מעובדות על ידי מתנחלים. אבל את זה אנחנו הרי מכירים כבר. כאן אין שום סקופ. עם הגניבה הזאת כבר לימדנו את המצפון שלנו לחיות.  אבל גברותי ורבותי, יקירי מגשימי הציונות, איך נמשיך להתלונן על מחירי המים שאיתם אנחנו משקים את הדשאים היפים שלנו, ואיך נקונן על מפלס הכנרת שיורד קצת עם כל השתנה ברמת השרון, ואיך נרטון על מחיר הכניסה לבריכות השחייה העירוניות, כל עוד 80,000 חקלאים פלסטיניים שמימיהם נגזלו מהם והועברו להתנחלויות גוועים מצמא בעמק הירדן?

לא, אין שום מתיקות במים גנובים. הבננות והתמרים שצמחו בהתנחלויות מחולה, שדמות- מחולה, רועי ובקעות, בין ממטרות מצקצקות לתפארת מדינת ישראל, הם פירות באושים.  אי אפשר שלא לחוש במרירות הנוראה שלהם.

(ומי שלא יכול לדמיין את גודל הרשעות שיצפה בסרטה של עירית גל "העמק הנעלם").

5 באוקטובר. בדיוק לפני ארבעים שנה פרצה המלחמה. הנה עוד שני קטעים מתוך הרומן "בחול", סיפור שמתחיל בדיונות שבין אולגה לקיסריה ונגמר בחולות של טסה, ביום השלישי למלחמה

1.

שתקנו. בלאו הכי לא יכולנו לנהל שיחה בגלל רעש הרוח שהכתה בפתחי הדלתות. אבל כעבור עשרים דקות כבר הגיעה הנסיעה המסויטת לסופה. מולנו היה  טור אדיר של שריון שמילא את כל הדרך לכל רוחבה ועלה על גדותיה.

"תאר לעצמך את הפילים של חניבעל מופיעים בעמק הפּוֹ," מלמל הסמל. הוא הפתיע אותי. בכל מקרה, כאן, במדבר, בשעות הצהריים הלוהטות של יום שני, היה לי קל יותר לתאר לעצמי את התמונה מגובה הסוחויים והמיגים: טור נמלים מבולבל.

"סתם, נזכרתי באיזה ציור שאהבתי באנציקלופדיה 'תרבות'," אמר הסמל.

עצרנו מול הטור המשוריין. הסמל חיפש פרצה.

"אני מש"ק הווי ובידור," אמר לי פתאום, "הבטחתי למח"ט את יפה ירקוני." הוא ניצל את סוף המסע להכרות חפוזה. "ומה אתה עושה כאן?"

"מחפש מישהו," אמרתי. הוצאתי את התמונה מכיס הסרבל והראיתי לו אותה. הוא התבונן ארוכות ואז עלה על פניו חיוך איטי, חיוך של איכר שגילה כי נפל קורבן למהתלה.

"זה אתה בעצמך, לא?" אמר.

החזרתי את התמונה לכיס.

התקרבנו אל המהומה. על האספלט התגלגלו זחל"מים ג'יפים וקומנדקרים. על החול הסמוך לכביש תמרנו טנקים ונגמ"שים בתוך סופה אדירה של אבק. בין כלי הרכב התרוצצו אנשים שסימנו בידיהם לנהגים להסתובב לאחור. צעקותיהם נבלעו בתוך רעש המנועים וחריקת השרשראות.

הסמל ניסה בחוסר זהירות, או בעצם בחוצפה, לפלס דרך במערבולת השריון, אבל לבסוף נדחקה הכרמל אל שולי הכביש ושני גלגליה הימניים ירדו אל תוך החול והתחפרו בו. נפלתי החוצה.

"תשמע," אמרתי לסמל, "אני הולך לברר מה קורה כאן."

ניגשתי אל אחד הנגמ"שים שבקצה הטור. ראש בקסדת שריונאי הציץ אלי מהצריח.

"תגיד, מה הולך כאן?" צעקתי אל הראש בקסדה. הוא עשה סימן שאינו שומע והזמין אותי שאעלה אליו. הנחתי רגל על השרשרת, נאחזתי בכבל שהשתלשל מהסיפון ומשכתי את עצמי למעלה.

"זהו, אנחנו חוזרים," ענה לי הבחור חבוש הקסדה בצעקה, "קיבלנו פקודה לחזור לגזרה המרכזית."

"מי זה אנחנו?" צעקתי.

"כל האוגדה," ענה לי בצעקה.

"מה קרה?" צעקתי.

"רצו שנרד לציר הג'ידי," צרח אלי, "אמרו שהולכים על סואץ, עכשיו חוזרים צפונה, לטליסמן ועכביש, לעשות שם קצת סדר."

 2.

התעוררתי במקום שבו החול היה חרוש שתי וערב של שרשראות זחלים, ומוטבע באלפי טביעות רגליים. שורת מבני בטון רבועים נבלעה באבק. צלליות של הליקופטרים נחתו אל תוך שקיעה גרנדיוזית. אנשים כפופים, נושאי אלונקות, רצו הלוך ושוב. ידיים מורמות החזיקו שקיות אינפוזיה. ג'יפים, וזחל"מים התרוצצו סחור-סחור. משאיות באו ויצאו בין ענני חול שקרני השמש הגוועת צבעו בוורוד. חיילים פרקו ארגזי תחמושת. צעקותיהם נבלעו בטרטור המנועים. בחניון, בין הנגמ"שים, התגלגלו מילים קסומות. "'טליסמן'," אמרו אנשים, "'עכביש', 'חמוטל', 'חמדיה', 'כישוף'."

רעמים קצובים התגלגלו במערב.

באור אחרון, ניגשתי אל חבורת חיילים לבושי סרבלים שישבו בחול שעונים על ארגזי תחמושת ריקים. הם העבירו ביניהם קנקן תה ולעסו מציות מרוחות בריבה.

"אני מחפש מישהו," אמרתי ושלפתי את התמונה מהכיס.

הסועדים היו אדיבים מספיק לעשות את עצמם מתבוננים. אבל החשכה כבר ירדה על החניון והפנים שבתמונה היו רק כתם בהיר שבתוכו סימן של חיוך.

"תשאל בתאג"ד," אמר מישהו, "שמה יש להם יופי של זיכרון לפרצופים."

לאלה שחוגגים את חגי ישראל על פי התאריך הלועזי, לרגל ה-5 באוקטובר, עוד קטעים מהרומן שלי "בחול"- 

1.

נהגתי כל הלילה.

אורו של ירח פחוס האיר את המדבר. ההרים, ערימות שחורות, התרחקו מהים ונדחקו מזרחה. צלליות בתים נמוכים, מגדלי קידוח, מאגרי בטון, דקלים בודדים, חלפו מד פעם ליד הכביש.

עם עלות השחר הגעתי למבואות ראס סודר. ארבעה צנחנים על ג'יפ נושא תותח-לא-רתע  הסבירו לי בעילגות ילדותית איך לצאת מסבך הצמתים אל כביש סואץ- מיתלה.

רעדתי מקור.

"רוצה מעיל או משהו?" שאל אחד מהם ובלי לחכות לתשובה, משך מתוך פקעת חפצים שהיתה תקועה בין רגליו מעיל אפור. זה היה מעיל נאט"ו מרופד ששרידי רקמת השחור-אדום-צהוב  של דגל גרמניה עוד היו על כתפו השמאלית ועל חזהו התנוססו האותיות צ.ה.ל.

לבשתי אותו והתמלאתי אושר. לא ידעתי עד כמה חשקתי במעיל הזה, עד שלא היה שלי. וכן, בדיוק כפי שחשבתי, ריח זר, ריח קל של שמן רובים נדף משרווליו, ובמצנפת המרופדת היה שקוע ניחוח קל של אפטר-שייב.

סלח לי על הדימוי הבאנאלי: היתי כמו ילד שמצא צעצוע שאבד לו.

הצעתי לצנחן קרטון "טיים" בתמורה והוא, שכלל שלא התכוון לבצע עסקת חליפין, סרב בתוקף. אבל חבריו נענו להצעה במקומו ומיד חילקו ביניהם את השלל. אחר כך חזרו שוב על הוראות הדרך והזהירו אותי מפני חוליות קומנדו מצרייות, שעל פי התדריך שקיבלו, פוזרו במהלך הלילה בואדי סודר ואזור המיתלה.

"אם תפגוש אותם," אמר לי אחד מהם בעליצות, "תמסור להם שהנחשים של שמונה מאות תשעים מחכים להם אחרי הסיבוב."

המשכתי בדרך כשאני מכורבל במעיל הכבד וסיגריה בוערת תלויה על שפתי התחתונה. עיני נעצמו.

2.

 שתי רביעיות מטוסים זהרו בשמיים הלבנים, חלפו בזו אחר זו ונעלמו באופק, אבל כעבור זמן קצר חזר והבהיק קו מתכתי אחד בודד מעל הצומת. הוא צלל אל הגבעות כשהוא גורר אחריו לשון אש מעשנת.

שלושת החיילים הרימו את ראשיהם.

מייקי עקב עם עדשת מצלמתו אחרי המטוס הנופל.

מורג חזר. "כוסאמוק הסקייהוק הזה," רטן, "הרמתי את הראש להסתכל והשתנתי על עצמי. "

פטריית עשן עלתה מאחורי הדיונה.

"ככה זה, אורי," אמר מייקי, "מלחמות זה לא בשביל זקנים."

מורג חייך. נדמה לי שזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך. גבותיו, ששיבה זרקה בהן, התרוממו מעל למסכה המרושעת של משקפיו הכהים.

"לנו יש את התבונה, את הציניות, ואת השלטון," אמר, "ומה לצעירים יש? רק אומץ."

עוד קטעים – מחר