הכול כל כך מדויק אצלנו, לפחות במה שנוגע לסינכרוניזציה בין חגים למזג האוויר, פה בארץ חמדת אבות. ומכיוון שהגיע סוכות אכן קדרו פני השמיים.  ואף כי רוח לא נשב (רק פו קטנטן בקצה הגבעה), ושום כדור נפתלין לא הוזז ממקומו בין הסוודרים, בחג הנחמד הזה שמחת הסתיו נגעה לרבים מאיתנו יותר משמחת התורה.  אבל זה לא עניינו של ההגיג הזה. עניינו של ההגיג הזה הוא גם לא שנאת הקיץ הבלתי מתפשרת שלנו.  גם זה עניין ידוע ונדוש שכבר הפך לסוג של bon ton במקומותינו. כל אחד כאן מתפאר בעוינות השוררת בינו לבין מזג האוויר המזרח תיכוני: עוצמת השמש, אחוזי הלחות, הפאלטה הצהובה-אפורה, ניחוח בתי השחי, אפים צרובים, עורפים שלוקים, היסטריית המלנומה, כובעים מכוערים, משקפי השמש שמונחים במרומי הקרחת ומתכסים באבק ממדבריות צפון אפריקה. אנחנו רוצים שמיים מעוננים. אנחנו רוצים אחו ירוק ורטוב ליד כל בית (אגב, איך אומרים אחו ברבים? אחואים או אחו'ס? ) אנחנו תובעים את הזכות ללבוש מעילים ארוכים. וצעיפים. וגרבונים שיסתירו את הוורידים ברגליים. וזה לא רק עניין אסתטי. אנחנו גם דורשים שהמוחות היהודים המבריקים שלנו יעבדו בסביבה ממוזגת שתאפשר להם להמציא את תורת היחסות ואת תסביך אדיפוס ואת פרוש רש"י.  הכול ברור. אין כאן הרבה מה להבין. העם היהודי צמח והתהווה באזורים גיאוגרפיים אחרים לגמרי ולשם הוא כמה. לשם הוא רוצה לחזור. שם הוא רוצה להמשיך להתקיים עוד אלפיים שנה. הסיפורים של יוסף בן מתיתיהו, תבליט הקומיקס הזה, עם מנורת שבעת הקנים על שער הניצחון של טיטוס, מעידים כמובן על מקור גנטי שצמח במדבר יהודה, אבל משנת 70 לספירה  ועד המאה ה-20 , קרו כמה דברים שאי אפשר להתכחש להם.

הנה, תראו איך אנחנו אוספים לנו דרכונים אירופיים. זה באמת נפלא. אומרים שבגבולות ארץ ישראל ההיסטורית חיים כרבע מליון בעלי אזרחות גרמנית. וכך וכך עשרות אלפי אנגלים והולנדים וצרפתים ופולנים וליטאים ורומנים וצ'כים… ובכן יצא – כמו שאומרים – המרצע מן השק. פעם, כמישהו העז לקרוא לנו קולוניאליסטים אירופיים היה עולה לנו הדם לראש. אבל עכשיו, כשאף אחד כבר לא מתבייש להודות בזרות המתישה שהוא חש כאן, בפאתי מזרח,  מותר לנו לשנן את הנרטיב האמיתי ובאותה הזדמנות – מול תמונת שלכת זהובה על דשא ירוק, לקול הקלטת פכפוך של גשם במרזב – להגיד לעצמנו: מכיוון שאנחנו כאן רק אורחים לרגע,  אורחים שמתים להסתלק קיבינימט ולחזור לאירופה, אולי נפסיק למרר למארחינו את החיים?

מכיוון שאני צדיק אין לי ברירה אלא להיות חובב תעניות. לכן כל כך חורה לי שיהודים טובים במקומותינו לקראת יום הכיפורים מברכים זה את זה בברכת "צום קל!" ויש גם כאלה שמנסים להעביר את כל חטאיהם לתרנגול חף מפשע. על מי הם מנסים לעבוד?

אבל אתם יודעים מה? לא חשוב הצום. עזבו. לא צריך ללכת על גחלים או להעביר שלאפשטונדה על מיטת מסמרים. גם חולצה משיער סוסים מיותרת. אפשר לוותר על כל התרגילים הוולגריים והפרימיטיוויים האלה. כי אנחנו יש לנו את התענית הנצחית שלנו. לא רק בזיעת אפינו נאכל, ובצער נלד, אלא גם נמשיך להקיף את עצמנו בכיעור, בזוהמה, בגסות רוח ובנבזות, ונהנה מכל רגע.

אני חוזר לצדיקות הפרטית שלי. כפי שכבר אמרתי, בלי  הלקאות עצמיות הגונות (ולא רק במובן המטאפורי), כשיגרה יומיומית – חיי אינם חיים. איך זה עובד בדיוק? הנה המתכון: כל יום מתחיל במבט ארוך בראי. נסו את זה. הסתכלות בראי היא פעולה מייסרת מאין כמותה בגיל 58. הלאה. המשך יעיל יכול להיות דפדוף בעיתון, במיוחד בסופי שבוע. זהו באמת כאב נפלא ממש, כאב שאין לו תחליף. ויש לו גם אפקט מצטבר בלתי רגיל. אדם יכול להמשיך להרהר באפסותו מול רשעותו של העולם לאורך כל היום ועוד עמוק אל תוך לילה נטול שינה. בלילות של שינה אגב, החלומות גם הם אופציה לעינוי, ואם במקרה התענגת לך (בגילך המתקדם) על חלום רטוב, היקיצה תשבור לך את הלב. מה עוד? לך לרופא, לך לעוד רופא, חפש סימנים על העור, בשתן, על הלשון, נסה להבין את ערכי בדיקת הדם האחרונה שלך לאור עצות המומחים באינטרנט, קרא את השאלות בפורומים, השווה את התשובות לשלך. שים לב לצבע הקשתות הקטנות על הציפורניים. והשיניים… בדוק כמה עולה היום השתלת שן. קרא את דוחות קרנות הפנסיה. שלם את חשבון החשמל. הצץ במכונית הישנה שלך. כמה זמן לדעתך היא עוד תחזיק מעמד ההונדה ג'אז המקרטעת הזאת?

כבר הגענו לצהריים? יופי! הנה עוד סיבה לכאב מוצלח. המרחק ההולך וגדל – הו, כל כך מהר הוא גדל – בינך ובין הבוקר. בין אותו מבט בראי. זוכר? זה היה מזמן. כמובן, אם היית מצליח להבין את הפיסיקה הזאת, את הקשר הקונספירטיבי המכאיב בין מהירות דרך וזמן, אולי לא היית כזה צדיק.

בשלב זה של היום אפשר לפנות לערוצים בורגניים מקובלים. לריב עם שכן (או שניים), לטייל עם הכלבות בשכונה המאוכלסת בהמוני כלבים שכולם קנאים מאד לגבולות הטריטוריות שלהם, לקרוא משהו שכתבת אתמול, לכתוב משהו שכתבת אתמול, לנסות לזכור משהו שאתה חייב לזכור אבל אתה לא זוכר למה אתה חייב לזכור אותו, לנסות לשכוח שעוד מעט אוקטובר ושנת הלימודים מתחילה, להתגעגע לילדים שלך, לגלות שהקישואים בתבשיל מרים, וזה הרי נפלא, כי מרור הוא אבן יסוד קולינארית בחייו של צדיק, להירדם מול הטלוויזיה ולהתעורר כעבור חצי שעה עם עורף תפוס וכאב יפהפה בגב התחתון.

רק תדעו לכם חברי הצדיקים, שאני לא צם אף פעם. בטח לא כשכל הקהיליה הקדושה עסוקה בחלומות מגירי ריר על קרעפלך ועוגות לייקח. כי כפי שאמרו אבותי, צרת רבים חצי נחמה, ואני, אפילו חצי נחמה אני לא רוצה.

עד היום אני מתקשה להגדיר את הדבר הזה. מה זה היה בדיוק? זאת לא היתה קריקטורה. זה לא היה קומיקס. זאת היתה מין התחכמות גראפית כזאת. לא כולם הבינו. אדם ברוך מנוחתו עדן, הבין בהחלט והוא זה שהחליט לפרסם את הריבוע הגראפי שלי במקומון "תל אביב" מדי שבוע בשלהי 1989. אבל עורכת המקומון (גם היא כבר איננה בינינו), בניגוד לברוך, התקשתה מאד. לכן כנראה ההרפתקה הזאת נמשכה רק שבועות אחדים.

אז מעכשיו בכל שבוע – ריבוע.

ראו גם בדף "החולמים"

תרשו לי לדבר – כמו כולם בזמן האחרון – על מלחמת יום הכיפורים. זה לא שאין לי מה להגיד על אסד ועל הטפשות של אובמה, אבל אני תמיד מעדיף נוסטלגיה. ביחוד כשמטרתה לקדם את ספר שלי. כן, שוב "בחול": בלש מגיע לחזית התעלה במלחמת יום הכיפורים…וכו'. אבל המלחמה איננה העניין המרכזי בספר הזה, ממש לא, היא כמובן רק נקודת זמן קריטית שכל המשברים, האישיים וחברתיים, מתנקזים אליה, וזה רק סיפור כמובן, שבחלקו – כפי שמכריזים עמיתי בהוליווד – מבוסס על עובדות. אבל ההיסטוריה היא רק סיפור, כי העבר הוא רק סיפור שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, ולחזור ולספר לעצמנו, לשנן אותו, לשנות אותו, לעבד אותו (נוסטלגיה זאת רק אפשרות אחת) ולשעבד אותו לצרכים כלכליים. וכל זה בסדר גמור שהרי הזכרונות הם מהותה של האנושיות ונשמת אפה של האנושות. ועדיין, גם אני כמו רבים אחרים יכול להיחשב ובצדק כ"ספסר מלחמה". אם לא היו כאן כל האסונות האלה, על מה היתי כותב? או מה היתי מנסה למכור לקהל תמורת שלוש וחצי שקלים החתיכה?

מתוך ארכיון הוידאו של כלל סופרי ישראל

אגור שיף קורא קטע מתוך הרומן "בחול", סיפור בלשי שמתרחש בקיץ 1973:

האם באמת הזקנו בארבעים השנים האלה, או שישבנו במכונת זמן ורק ההיסטוריה זזה (במהירות) מסביבנו. כי הרי אנחנו עוד כל כך צעירים בעצם. ממש עכשיו עשינו בגרות, התחלנו להתגלח, פקחנו עיניים, ויצאנו לטיול בסיני…