לכל פרץ מחריד של טרוף אלים, הסימפטומים הקליניים שלו. כל רצח ראוי לבחון על פי הנסיבות המאפיינות אותו. יתכן שעל פי אותו הגיון קרימינולוגי יש להתייחס גם לרציחות המוניות. אם כך הרי שכל מקרה של ג'נוסייד – מתוך הקטלוג הארוך שמספקת לנו המאה ה-20 – צריך להירשם בזיכרון כאילו היה יחיד במינו, ויש לערוך בגינו חשבון נפש נפרד.

ולפיכך אפשר פשוט להתעלם מכך שיום השואה שלנו (שלנו!) חל בסמיכות ל-17 באפריל, היום שבו לפני 40 שנה, ב- 1975, כבש ארגון שכינויו היה "קמר רוז'" את פנום-פן בירת קמבודיה והשתלט על המדינה כולה. באותו יום התחיל בקמבודיה אקספרימנט חברתי מטורף שבמהלכו, להערכת ההיסטוריונים, נרצחו מליון ושבע מאות אלף בני אדם. ביניהם מאות אלפי ילדים.

היה זה ג'נוסייד מסוג אחר. חדש. ג'נוסייד התאבדותי. לא עוד עם שמנסה להשמיד עם אחר, אלא הפעם, כת קנאים שמנסה להשמיד את עמה שלה.

הניסוי כידוע לא הצליח. הניצולים והרוצחים התאוששו איכשהו, והיום, אחרי סימון של אתרי קבורה, איסוף גולגולות, וסרטים של רולנד ג'ופה וריטי פאן, הם חיים אלה עם אלה, כרוכים יחד במעבדת הניסוי לשעבר, ומקיימים דיאלוגים ברי-קיימא בסמרטפונים. אין להם יום שואה. הם לא עומדים דום, לא שרים את התקווה הקמבודית, לא עולים לאתרי זוועה, לא מתעטפים בדגלים. וחוץ מזה, נראה שהם עדיין לא מצאו שום שימוש פראקטי ברחמים-עצמיים.

עם מוזר, הקמבודים.

ואולי לא. שהרי אפשר גם לטעון כי רצח, כל רצח, הוא פעולה אנושית באנאלית להחריד, והסיבות שמביאות אדם אחד לנשל אדם אחר מקיומו עלי אדמות, אינן כל כך שונות כפי שאנחנו רוצים לחשוב. ואם כך, אבוי לנו, גם רצח-עם, אינו אירוע חד-פעמי, יוצא דופן, אירוע שמאפיין חברה כזאת או אחרת, ברגע היסטורי כזה אחר, בנסיבות כלכליות, או תרבותיות, או התפתחותיות כאלה ואחרות.

ולכן יום השואה איננו שייך לעם היהודי. הוא של כולם. של האנושות כולה. של היזידים ושל אנשי המדינה האיסלמית, של בני הטוטסי ושל ההוטו, של המוסלמים בבוסניה ושל הסרבים, של אנשי בנגלדש ושל צבא פקיסטאן, של תושבי ביאפרה ואזרחי ניגריה, של הצוענים ושל הגרמנים, של היפנים ושל הסינים, של הארמנים ושל והתורכים.

וגם של הקמבודים ושלנו.