הכלב הזה שמשתין אל תוך מטר של גשם, איור שהפכתי ל"לוגו" של האתר שלי, הוא איור שעשיתי באמסטרדם, ברייקס-אקדמי לפני… רגע, תנו לחשוב… 28 שנים. אז עוד לא הייתי כלב זקן, סתם גור נבחן, ובדיעבד מסתבר שגם לא ידעתי הרבה על השתנות כסיבה קיומית, אף על פי שבעיני עצמי נחשבתי לאמן דגול שהעולם שרוע לרגליו. הכלב המשתין בגשם היה אחד מתוך סדרה של איורים בספר קטן שציירתי והדפסתי (וגם כרכתי) במו ידי  שנקרא "מונולוגים".  הכותרת ליד האיור היתה: "אבל לי יש סיבה, אמר הפיפי לגשם." אגב, באנגלית החוכמה הזאת נשמעת קצת יותר טוב.  הספרון הזה והאיור שבתוכו מציינים נקודת מפנה: פתאום הבין הכלבלב, גור פאג עם אלטר אגו של דינגו, שאת אחד מעשרת המקומות הראשונים הוא רוצה, ושקהל קטן של אניני טעם זה בעצם רק כינוי לשניים שלושה חברים, משפחה, ובת זוג שבעוד רגע עומדת להעלם מחייו. ואז באותו רגע אמסטרדמי גורלי החליט שאין שום טעם להשקיע אנרגיה בפרויקטים קטנים רזים וצנועים. שהוא צריך ללכת על גדול. ולא סתם גדול אלא ג-ד-ו-ל!!!  וכך, בדרכו הערמומית, הדבר הבא שייצר היה אותו ספר קטנטן, רזה וצנוע שנדפס והופץ במהדורה של 27 (עשרים ושבעה!) עותקים.

זה קצת כמו ההגיגים האלה, לא? כשאני כותב את הדברים הטריוויאלים שלי נדמה לי שאני מהָגֵג אל קהל עצום ורב. מתקשר עם כל האנושות הדוברת (וקוראת) עברית. טוב, אולי לא ממש כולם. עשרים…? עשרה?…  מה, רק שישה?!

עכשיו אתם אולי מבינים מה מסמל הכלב הזה שלי, שמנסה בזרם עלוב של שלפוחית להתחרות בארובות השמיים.

אגב, בסוף השבוע האחרון נסעתי לאמסטרדם.  הרייקס אקדמי עבר למקום אחר. קפה "קארלס" נסגר. במקום מבשלת היינקן שהפיצה ריח מתוק ברחובות ה"פייפ" נבנה בניין מכוער. הגשם לא פסק לרגע, ורוח מהירה, חותכת שפתיים ומקצצת אוזניים נשבה מהים הצפוני והתערבבה עם דמעות הנוסטלגיה.

מה אני אגיד לכם? בכל זאת עדיף להיות גור פאג רכרוכי על דינגו זקן.