ארבעים ושמונה שנים עברו מאז המלחמה שחרבה את החברה הזאת. סילחה על הההתחכמות. סליחה על הבוטות. זאת האמת. והנה, כבכל שנה מהארבעים ושמונה האלה, מכירת החיסול של הוצאות הספרים (אירוע הידוע בשמו המכובס "שבוע הספר"), נופל בדיוק על חגיגיות "ששת הימים". זה העיתוי לפרסום שני קטעים מספרי האחרון "המאחרים" שעלילתו נעה בין 1968, שנת האופרוריה הגדולה, לבין 2006 שנת המפלה.
קטע ראשון (מתוך פרק 59)*
שלושה שמות נוספו ללוח הזיכרון בכניסה לבניין. בחדר המורים, שבו התקינו למרבה השמחה מיזוג אוויר, נתלתה מפה חדשה של ישראל חדשה. ומכיוון שהארץ החדשה הזאת היתה גדולה מכדי להידחס לתוך מלבן אחד ארוך, הקצו לחצי האי סיני ריבוע משלו בקנה מידה מוקטן. וגם את ירושלים הכניסו לתוך ריבוע משלה, מוגדל. קו סגול סימן את הגבולות החדשים וגם זאת היתה תוספת יפה.
"הייתי כאן וכאן וכאן וכאן," אמרה סגנית המנהל ואצבעה נגעה בהרבה שמות חדשים, "וגם כאן הייתי. מקום מקסים."
הברוש שעמד בחצר האחורית נכרת. השרת אמר שלא היתה בררה. העץ היה חולה. באותה הזדמנות נכרת גם האיקליפטוס הזקן. פינו את השטח למבנה נוסף שיכיל אולם התעמלות חדיש ועוד עשר כיתות. אמרו שמספר הילדים שנרשמו לשנת הלימודים תשכ"ט עלה בשנים עשר אחוז. בשנה הבאה המספר יוכפל. בקרוב תיפתח עוד אוניברסיטה. יקומו ערים חדשות. יסללו כבישים מקונטרה עד קנטרה. יבואו מיליון תיירים, כך היה כתוב בעיתון. בתוך שנים אחדות נגלה את התרופה לסרטן. נעזור לאמריקנים ליישב את הירח. הנפט של סיני יממן לנו את התעשייה. מכוניות מפלסטיק תוצרת ישראל ימלאו את העולם. הערבים יעשו אתנו שלום.
תקופה של שפע ושגשוג תתחיל מיד. בעצם היא כבר כאן. מרגישים אותה. שתי מורות עברו דירה. שלוש יצאו לחופשת לידה. לאחת נולד נכד. המורה למלאכה קנה פיאט 600. הוא חילק לכולם הזמנות לבר המצווה של בנו הבכור. "רק אתמול הוא נולד הקטנצ'יק הזה, וכבר או-טו-טו בצבא."
התחילו שידורי הטלוויזיה, שלושה ערבים בשבוע כולל מהדורת חדשות. אכן עידן חדש ומופלא. ובחנויות כבר התחילו הנחות סוף העונה. זה הזמן לקנות ביקיני למי שיש לה אומץ. "אם כי תל אביב היא עוד לא סן טרופז," אמרה סגנית המנהל, "וטוב שכך."
ובכל זאת סתם יום. שלושים ושתיים מעלות בצל. הביל ולח. והשמים, שמשום מה החליטה ליאורה להרים את פניה ולהביט בהם פתאום, היו אפורים ומטונפים. איך אפשר להתפלל לשמים כאלה, חשבה. מועקה כבדה מאוד מילאה את חזה. היא עצרה בקיוסק בשדרה, הזמינה גזוז, ועוד לפני שגמרה ביקשה עוד כוס אחת. האשלים הסתירו ממנה את השמים ההם. סתם יום, אמרה לעצמה, סתם עוד יום. היא הלכה לאורך רחוב דיזנגוף והביטה בחלונות הראווה שבאף אחד מהם לא השתקפה דמות מורה מנומשת, ממושקפת, בת עשרים ושש. אחר כך התיישבה על ספסל דביק בגינה ציבורית קטנה שאת שמה לא זכרה, התיזה את הסנדלים מכפות רגליה הלוהטות, הוציאה סיגריה מהחפיסה ושמה אותה בפיה. ובאותו פיזור נפש גם דחפה את ידה לתוך התיק כדי לדלות מתוכו קופסת גפרורים. אצבעותיה המחטטות פילסו דרך בין חפצים מוכרים עד שנתקלו פתאום בחתיכת מתכת עגלגלה שמגעה היה נעים וקר.
זה היה הקליע.
היא העמידה אותו על כף ידה, קירבה אותו לעיניה והתבוננה בו. גליל נחושת שקצהו המחודד מעוך מעט. הוא היה כל כך יפה. כל כך יהיר. כל כך חסר ערך. ואז, בלי שום מחשבה נוספת, הניפה את ידה והשליכה אותו למרחק, לקצה הגינה הציבורית, אל תוך השיחים.
אחר כך מצאה בתיק קופסת גפרורים והדליקה את הסיגריה.
כן, עוד הרבה דברים יקרו, חשבה, דברים טובים.
ילדים שיחקו בגן השעשועים. אמהות פטפטו. כבר היה כמעט ערב.
(*קטע נוסף יפורסם בשבוע הבא)