השנה הארבעים ושמונה: קטעים מ"המאחרים"

ארבעים ושמונה שנים עברו מאז המלחמה שחרבה את החברה הזאת. סליחה על הבוטות. סליחה על ההתחכמות. זאת האמת. והנה, כבכל שנה מהארבעים ושמונה האלה, מכירת חיסול המלאי של הוצאות הספרים (אירוע הידוע בשמות המכובסים "שבוע הספר" ולאחרונה גם "חג הספר") נופל בדיוק על חגיגות "ששת הימים". זה העיתוי לפרסום שני קטעים מספרי האחרון "המאחרים", שעלילתו נעה בין 1968, שנת האופוריה הגדולה, לבין 2006, שנת המפלה.

קטע שני (מתוך פרק 32)

ובאותו ערב היה בתיבת הדואר דף משוכפל שבו נכתב כך: "כדי למנוע אי-הבנות בעתיד אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת ישראל להכריז לאלתר כי עם ישראל הוא הריבון היחיד והנצחי על נחלתו ההיסטורית והיא לא תחולק עוד לעולם ועד."

שוב "אי-הבנות בעתיד". נראה היה שהביטוי הזה הפך פתאום חביב על כולם. האם צדק מיקי? האם הכול התהפך כאן? האם בישראל של סוף שנת 1967, כשההווה מתוק כל כך, מסעיר כל כך וחף מייסורי מצפון, אין בעצם שום צורך בֶּעתיד ובאי-ההבנות הבלתי נמנעות האורבות בו?

מכל מקום, אם לתיבות הדואר משולשלות עצומות כאלה, משמע שיש מי שעדיין עסוקים בעבר. כמו ליאורה, למשל. וזה סימן מעודד, ללא ספק.

למחרת טלפנו. "כבר אספנו ששת אלפים חתימות טלפוניות," אמר הקול בטלפון. הוא הציג את עצמו כ"פעיל" (מושג שכמו "חתימות טלפוניות" היה חדש לליאורה לחלוטין) בתא הסטודנטים של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", וביקש – למעשה דרש – לדבר עם מר מיכאל כרם.

"חתימות טלפוניות?"

"כלומר אישורים טלפוניים להופעת השמות על העצומה," אמר הקול הגבוה. במודעה שעומדת להתפרסם בעיתונים, הסביר, מייחדים מקום מיוחד לאנשים שחירפו נפשם למען שלמות הארץ.

"בעלי לא חירף נפשו למען שלמות הארץ," אמרה ליאורה. הכעס הבלתי מוסבר שעלה בה הכה ברקותיה.

"כתוב לי כאן שהוא נפצע קשה במלחמה."

"כן, אבל המלחמה לא היתה למען שלמות הארץ."

"אני לא מסכים אתך," אמר ה"פעיל" בסבלנות חביבה מדי, "כל המלחמות שעם ישראל נלחם, ועוד יילחם – אני מבטיח לך – הן על שלמות הארץ."

"טוב, בכל אופן בעלי גם לא חירף את נפשו, בעלי סתם נפצע בתאונה. סתם תאונה טיפשית שקרתה לו. זה הכול. והוא לא יחתום לכם." אצבעה כבר היתה מונחת על הפין בתושבת הטלפון, מוכנה לניתוק השיחה.

"הוא לא נפצע במלחמה?"

עד לרגע זה ליאורה מעולם לא חשבה על שלמות הארץ. בכלל "הארץ", כלומר הנתח הגאוגרפי שאותו הכירה כ"הארץ שלה" – רצועת חוף שקו ירוק מצייר עליה צורת משקפיים – מעולם לא נחשב בעיניה "חלקי" ולכן גם לא היה מה להשלים בו. והמלחמה הזאת, מלחמה שלא היתה בררה – כך האמינה – אלא להילחם בה, לא היתה בה שום מטרה וכל תכליתה היתה לשרוד. ליאורה לא הצליחה לראות שום קשר בין החגיגה הגדולה הזאת שכולם היו שרויים בה, לבין איזה צורך לאומי נשגב. שום קשר.

"הוא נפצע בתאונה," שמעה את עצמה צועקת, "תאונה שקרתה במלחמה."

"אני יכול לדבר אתו בבקשה?"

"… כי כל קליע שיוצא מרובה הוא תאונה," מלמלה וטרקה את הטלפון. לבה הלם.

הטלפון צלצל מיד שוב. היא לא הרימה.