רבותי ההיסטוריה חוזרת – ואיתה גם הטימטום

ושוב אותם מומחי הביטחון סביב אותם שולחנות מעוצבים באותם אולפני הטלוויזיה, שחוזרים בדיוק – אבל בדיוק – על אותם טקסטים. היתכן? שוב אותם גברים זחוחים, אותם גנרלים בדימוס נטולי אופק, מצומצמי דמיון, נפוחי חשיבות עצמית. שוב אותם שאול מופזים ואיתן בן אליהואים ועוזי דיינים, כוכבי העבר הכבויים, כאלה שנדחקים על מקום ברחבת הריקודים של מסיבת המוות העלובה הזאת. והנה הם שוב קוראים ל"פעולה קרקעית נרחבת", ל"חיסול התשתיות", ומדברים על "עמידה איתנה של העורף", ועל "בנק מטרות", וחוזרים על המנטרה החלולה של "שום מדינה לא יכולה להרשות…"

אצלי הזיכרון עוד עובד, תודה לאל, ואני זוכר היטב את כל הזבל המילולי הנורא הזה, כן, כן, בדיוק את אותה דמגוגיה, במלחמת לבנון השנייה, ב- 2006. זאת לא היסטוריה רחוקה כל כך, רבותי וגבירותי. אני זוכר איך לחץ ציבורי, כזה בדיוק, כזה שמנוהל מאולפני טלוויזיה מעוצבי שולחנות, גרם לממשלה רופסת לשלוח את כל המדינה הזאת למלחמה נוראה, חסרת פשר, שנמשכה קיץ שלם.

ואגב, אסור כמובן לדבר על סבלם של האויבים. אלף, כי הם התחילו. בית, כי הילדים שלנו יותר מסכנים משום שדופקים להם את החופש הגדול, וגימל, כי מול הגנרלים המומחים באולפני הטלוויזיה מוצבים מוניטורים שמקרינים להם את עצמם. בעיקר את עצמם. אולי רק את עצמם. והם בעיני עצמם נראים על הכיפאק. כמו כל העם הזה שכמה-טוב-שהוא-כזה-שהוא-כזה. סבלם של אחרים לא נוגע לנו, אם הוא לא משפר לנו את ההופעה באופן מידי.

כן, אבל זאת רק הערת אגב. מה שחשוב הוא גבירותי ורבותי, שההיסטוריה חוזרת. ואיתה גם הטימטום.

2 תגובות “רבותי ההיסטוריה חוזרת – ואיתה גם הטימטום

סגור לתגובות.