פתולוגיה של סערה ציבורית

אמר לי ערן, המורה למתמטיקה, שביום חמישי האחרון חלק איתי מסלול בבריכה הלימודית: "עד שלא יהיה לנו אסון טבע ראוי לשמו, לא נראה את עצמנו שייכים למשפחת העמים." את השיחה ניהלנו כמובן מחוץ למים, במלתחה ליתר דיוק, אחרי שחייה תחת גג פלסטיק הלום גשם. ולמחרת, כשגברה הסערה האירו ברקים את השחיינים, ורעש הטיפות שהתחרה ברעמים העלה אסוציאציות של שדה קרב בנוסח שפילברג. ולא בכדי, יש לומר. שהרי גם אירוע מטאורולוגי מפתיע כמו סערת דצמבר מעורר בנו מיד את הכמיהה להדבק באותה אחווה לאומית מתוקה שבדרך כלל מייצרים מבצעים צבאיים. ולכן מיד התגייסנו. כלומר, גייסו אותנו. מי שלא קיבל ד"שים מהחזית, קיבל מהתקשורת את טקסטים המוכרים והאהובים: "מבצע חילוץ","הכוחות בשטח", "עם ישראל מוכיח את חוסנו", "נגמש"ים ברחובות", "צה"ל פינה במסוקים…"

ובכל זאת, מסתבר שלמרות הרצון הטוב, וחרף תשוקתו האדירה של העם הזה (שכמה טוב שהוא כזה-שהוא-כזה) להתמסר כול כולו להיסטריה ציבורית חמימה – העניין לא ממש תפס. בטח כבר הבנתם מה קרה כאן: חגיגות האבל על זמר הקונצנזוס כבר סחטו מאיתנו את כל פוטנציאל הריגוש הלאומי. מסתבר שאפילו פסיכים כמונו צריכים איזה דקה מנוחה מהסולידאריות השבטית. זה לא שאנחנו אינדיבידואליסטים חס ושלום, פשוט יש לנו גם כמה צרות פרטיות משלנו.

לאחיה של רותי למשל, ירושלמי מנותק חשמל, מתו הדגים באקוואריום. ואותי  זה מעציב.

תגובה אחת “פתולוגיה של סערה ציבורית

  1. קובי קנטור

    הדגים נעזבו במחצית יום האתמול לאחר שהוספתי לשורדים מעט מים פושרים מטופלים, לצאת לרכבת הפליטים אל מיחוץ למצור, בדרכי לסבתא שרה בחיפה.
    בחמימות הביחד פגשתי זוג צעיר מקרית יובל שברחו לבית ההורים בעמק חפר עם שני זעטוטים בלונדינים מבית ללא חימום וחדמל, צעיר שקם לילד בן שלוש עם אמא ,שביקש לשבת עם הIpad והיא על הריצפה,
    בחורה שפינתה לצעירה בהריון את מקומה, קבוצת ספרדים שיצאה אל החופש לטיסה הביתה מהמצור, הנהג בן דוד של שבת שאיפשר באווירת הבצוותה למדריך להודיע ברמקול בספרדית כי צריך לרדת בתחנה הקרובה בלוד ושם יעלו על אוטובוס לטרמינל, ולמשך שעה ומחצה הינו שוב בעטיפת השלג כמו חצינו בקרונות לברלין המערבית לפני ניפוץ החומה. ואני עד לרגע זה בספק המזויע מי שרד מהדגים עד בוא החשמל.

סגור לתגובות.