סופר ורופא נפגשים בגן-עדן

מי נחוץ לכם יותר, רופא או סופר? את מספר הטלפון של מי מהם אתם שומרים בזיכרון האלקטרוני ובגיבוי של הזיכרון ובגיבוי של הגיבוי? לא של הסופר, כמובן.  אלא אם … אלא אם… הסופר הוא גם במקרה רופא. או להיפך. יש לי שני מכרים כאלה: מיכאיל בולגאקוב מנוחתו עדן, שעל פי דיווחיו (ב"רשימות של רופא צעיר") התמחה במחלות מין ובמיוחד בעגבת. השני הוא אנטון צ'כוב עליו השלום. שניהם ויתרו על הרפואה והתפרסמו כסופרים בעלי יצירות קנוניות. בולגאקוב היה צריך למות קודם, להיקבר, ולחכות שנים רבות עד שהכירו בגדולתו הספרותית.  צ'כוב נהנה מתהילה עוד בחייו.  כך או כך, אם היו ממשיכים לעסוק ברפואה אולי היו מצילים נפשות, מקלים על כאבים, חוסכים יסורים וצער, אבל לנו לא היו "לב של כלב" ו"בת השחף".

בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, המחלות שפגשו רופאים כפריים מסוגם של צ'כוב ובולגאקוב  באו לעתים קרובות עם עוני, בערות, קיפוח, וניצול. קל היה יותר למנוע אותן באמצעות תיקון החברה מאשר לרפא אותן עם קומפרסים ושמן קיק.  סופרים שסיפרו על כאבים יסורים וצער נטלו חלק חשוב בהתפתחות ההגות הסוציאלית, ואילו רופאים, כלומר אותם אנשי מדע רציניים שזה עתה למדו לרחוץ ידיים בסבון, עדיין פיגרו פיגור ניכר אחרי הקדמה.

אגב, צמד הרופאים שחצו את הקווים קיבלו את עונשם הראוי: צ'כוב מת בגיל 45 משחפת (1904) ובולגאקוב היה בן 50 כשמת מאי ספיקת כליות (1940). שני מצבים רפואיים שבימים ההם נחשבו חשוכי מרפא.

בינתיים, בעשרות השנים שחלפו, הביא את עצמו מדע הרפואה לחזית הטכנולוגיה (ואיזה יופי – קהל הקוראים זוכה לחיים ארוכים יותר. תיאורטית לפחות, הקולונוסקופיות, הצנתורים, האולטרא סאונד, הסי.טי, והפריות המבחנה הגדילו לנו, לסופרי המאה ה-21, את השוק), ובאותו זמן הספרות נסוגה והפכה את עצמה לתחום בידור מידי, מקומי, וטריוויאלי. לא רק שאין לה לספרות יומרות להתמודד עם תחלואי החברה. היא עצמה הפכה לסוג של אקזמה.

זה המצב: עדיין לא נעלמו מהעולם העוני הבערות הקיפוח והניצול, אבל כבר אין מי שיחצה את הקווים: סופרים שמוכנים להפסיק לבדר ולהתחיל לרפא.

תגובה אחת “סופר ורופא נפגשים בגן-עדן

  1. רוני אורן

    אגור יקר,
    נהניתי מאוד משתי הפסקאות הראשונות בפוסט שלך. לגבי עונשם הראוי של צ'כוב ובולגאקוב , אני מניח שזה מה שמכונה סרקזם. אם ספרות היא סוג של אקזמה, מדוע אתה טורח עליה כל כך? (ארבע שנות עבודה, עפ'י הפוסט הקודם, כמדומני). וסלח לי שאני אומר, אבל האם אין בקביעה הגורפת והנחרצת שלך ,שהספרות הפכה לתחום בידור מידי, מקומי וטריוויאלי יהירות מסויימת? האם יכול להיות שהדבר שאתה מכנה בידור מקומי וכו' פשוט איננו ספרות, או שהוא ספרות גרועה?
    אני לא הייתי מבטל בהינף מקלדת קליל עשרות סופרי וסופרות מופת ,וקובע שאין לספרות העכשוית יומרה לרפא את תחלואי החברה. אני חושב שיש סופרים עכשויים לא מעטים שחוצים את הקוים באומץ שלא נופל מזה של צ'כוב ובולגאקוב.
    רוני

סגור לתגובות.