הסופר במערומיו

פעם, לפני הרבה שנים, כשקיבל את תעודת הבי. איי. ממוסד יוקרתי, שלח לו סבא חמש מאות מארק וביקש ממנו שייגש לחייט ויזמין חליפה. ובאותה הזדמנות, ביקש סבא, שיקנה לעצמו גם עניבה יפה או שתיים. אז, בימים ההם, עוד היו חייטים, והם אכן תפרו חליפות.

אבל במקום לקנות חליפה נכנס הבוגר הטרי לחנות של אדון לָלַני, (שהיתה אפופה בריח נפלא של גארם מאסאלה) וקנה כרטיס טיסה זול לתל אביב.

ושם נשאר.

חלפו שלושים שנה, ובתל אביב לא התעורר שום צורך בחליפה. גם לא כשסבא מת והבוגר, שכבר לא היה בוגר, אמר עליו קדיש. ובכל מקרה, ללוויות באים אצלנו בלבוש מרושל. נון-שלנטי. סוציאליסטי. כדי לקרוא תגר על החגיגיות האיומה שבמוות. כן, זה מובן. (ולפעמים אגב, מישהו מזנק עליך בשער בית הקברות עם סכין יפנית שלופה וחותך לך את צווארון החולצה. צריך להיזהר).

שלושים שנה חמקו ונמחקו, ואפילו יותר. לא היו קבלות פנים רבות רושם, לא אירועים ממלכתיים, לא הדלקות משואה, לא מסיבות קוקטייל (מלבד אולי באיזה פסטיבל נידח), ואפילו לחתונה המקוצרת בעיריית ניקוסיה הוא התייצב בסתם לבן של יומולדת. לא יותר. בקיצור, באין חליפה ועניבות, ארון הבגדים של הבוגר המזדקן התמלא בחולצות טריקו דהויות, מכנסיי קצרים, ותחתונים.

ופתאום קרה נס.

הזמינו את האיש לטקס. וגם התרו בו: תתלבש יפה, תהיה טלוויזיה.

אז עכשיו מרים הבוגר הקשיש את מבטו לשמיים ופונה אל נשמת סבו ( שעושה שם למעלה "גֶמוּטליש" עם סיגר חצי קורונה ועם פרוסה עבה של לֶבֶּרווּרְסְט מעוכה על פרוסה דקיקה של לחם שיפון) ואומר לה בגרון ניחר: "אָלזוֹ סבא, הגיע סוף סוף הרגע הגדול. אבל שָייסֶה. אם רק היה נשאר לי משהו מהחמש מאות מארק ההם."

מעשי שטן

הביטוי  "כמעשה שטן" משמש אותי עכשיו כשאני מחפש בטרוף הולך וגובר את העט הנובע האהוב שלי שנעלם ואיננו. מרגיז. אבל בשביל זה בדיוק יש שטן. שנוכל להאשים אותו בהיעלמויות של עטים. זאת ההזדמנות להזכיר לכם שהשטן מאז ומעולם שימש כמשרתו הנאמן והבלתי נלאה של אלוהים, כפי שזכור לנו מספר איוב: "ויאמר אל השטן אי מזה תבוא? ויען השטן ויאמר, משוט בארץ ומהתהלך בה." או במלים אחרות, הסתובבתי פה ושם וחיפשתי עטים נובעים בשבילך, מלך מלכי המלכים. הרי יש לך את כל החתימות האלה לעשות בערב יום כיפור.

ואף על פי כן ולמרות עוגמת הנפש שלי, אני מודיע בזאת שאני עומד בכל תוקף על זיכויו המוחלט של השטן בתיק שניים עשר נרצחי שָרלי אֶבּדו ב- 7 בינואר 2015, ובתיק הפחות מתוקשר, של אלפיים נטבחי העיירה בָּאגָה בצפון מזרח ניגריה. גם הפשע המחריד הזה בוצע בדיוק באותו תאריך.

אבל השטן לא היה שם. הוא אולי שוטט בעולם באותו יום אבל ב-7 בינואר בוודאי לא נקלע לפריס וכנראה גם לא הגיע לחבל בורנו הנידח על גבול ניגריה וקמרון.

כי האחים שריף וסעיד קואשי, כמו גדודי "בוקו חאראם" המניפים דגל שחור שעליו מוכרזת אמונתם, עושים את עבודתו של אלוהים באופן ישיר וביעילות אכזרית בלי עזרה וללא תיווך של אף אחד. השטן – פנסיונר עלוב שכמותו – שימשיך לגנוב עטים מאגור שיף וסלמן רושדי. לאלוהים יש משרתים חדשים עכשיו, והם קנאים, החלטיים, חסרי רחמים, ובעיקר רציניים. רציניים לגמרי.

סקופ: יש גן עדן לכלבים (ולפוליטיקאים)

בשורה נפלאה בישר ה"ניו יורק טיימס" מה-11 בדצמבר לקוראיו. העיתון מסר כי האפיפיור פרנציסקוס הכריז לאחרונה באחת מדרשותיו השבועיות, כי בעלי חיים זוכים לאחר מותם להגיע לגן-עדן. הוא אומנם לא אמר כך במפורש, אלא יותר משהו כמו, "הכתבים הקדושים מלמדים שהיצירה האלוהית כוללת את כל מה שקיים סביבנו," אבל הפרשנים מיהרו לתרגם את דבריו לפרקטיקה, ולטובת מיליארד מאמינים קתולים הסבירו שכוונת הכס הקדוש הייתה להצהיר על שוויון זכויות בין בעלי החיים ובני אדם בכל מה שנוגע למקום בעולם הבא. לדעתי, מאז הצהרתו של אברהם לינקולן על ביטול העבדות לא נפל כדבר הזה.

האפיפיור, (שאגב, קרוי על שמו של הקדוש שנשא דרשה לציפורים) איננו הראשון שנדרש לסוגיית נשמותיהם של בעל החיים. פיוס ה-9 קבע (ב-1854) כי חיות הן נטולות "תודעה" ומשום כך חסרות "נשמה"; פאולוס ה-6 ניחם ילד שכלבו מת ואמר (שנות ה-60' של המאה ה-20, תאריך לא ידוע): "יום אחד עוד ניפגש עם החיות שלנו בשמיים…"; יוחנן פאולוס טען (ב-1990) שלחיות יש בהחלט נשמות והן "קרובות לאלוהים בדיוק כמונו"; בנדיקטוס (ב-2008) חלק עליו ואמר "כשחיות מתות הן פשוט מפסיקות להתקיים," (כלומר, בניגוד לבני אדם); ועכשיו בא זה ומספר לנו את הדבר שממנו חששנו יותר מכל: שגם בגן עדן ינבחו עלינו ארבעת הכלבים של השכן מקצה הרחוב.

אבל משולי הדיון התיאולוגי המרעיש הזה צץ ועולה עוד עניין הנוגע לנשמות בעל חיים. אני מתכוון לאמונה הפופולארית כי לחיה הנקראת "פוליטיקאי ישראלי", בדיוק כמו לחתול, יש תשע נשמות. כמובן – השימוש במילה "נשמה" בעניין הזה הוא מטפורי בלבד. הוא מתייחס ליכולת ההישרדות הפלאית שמפגינים פוליטיקאים, ובשום אופן לא לזכותם להגיע לגן עדן. שהרי למרבה הפרדוקס, רוב הפוליטיקאים הישראלים משתדלים בכל מאודם ליצור לנו גן עדן עלי אדמות, כאן בציון. קחו למשל אחת כמו ציפי לבני, שכבר הספיקה לשבת בארבע ממשלות דמים ועוד ידה המצביעה נטויה – היא לא תפסיק לדרוש באוזנינו דרשות חברמניות, להצטלם בפוזות של גננת מהמשפחה הלוחמת, לחייך לעומתנו בזחיחות מבעד לשיער הגולש בשובבות על לחיה – עד שלא נפקיד את נשמותינו בגן העדן שהיא תיכף מסדרת לנו כאן, בקלי קלות, יחד עם החברים מהעבודה.

פטררקה, בוקאצ'יו והחריץ בקופסה

בשנת 1366, בעידן של מגפות שחורות, מלחמות בלתי פוסקות ורעב, כתב המשורר פרנצ'סקו פטררקה לחברו הסופר ג'ובאני בוקאצ'יו: " כאלה הם הימים ידידי, שזימן לנו הגורל. העולם מאוכלס בפחות אנשי אמת, ואף פעם לא שכנו בו בצפיפות שכזו החטא ויצירי כפיו."*

מאז עברו כמעט 650 שנה שבהן העולם התכווץ, התמלא בפוליטיקאים, בשקיות פלסטיק, בסמארטפונים, בהמבורגרים ובסדרות טלוויזיה עד שהוא עולה על גדותיו. מגפות בימינו הן לבנות, ורעב הוא או בעיה הורמונאלית או הפקה של בוב גלדוף. ולגבי מלחמות – נכון, מלחמות נשארו בתחום הביזנס ו/או התיאולוגיה, ממש כמו בימי פטררקה ובוקצ'יו, רק שמאז כישלונם של הפרשים הפולניים מול הוורמאכט, נעלמה מהן האלגנטיות האבירית.

בקיצור אין לנו סיבה לאמץ את יאושו של המשורר הימי בינימי. אמנם העולם בשנת 2014 מאוכלס בפחות אנשי אמת, והרשע, הטיפשות,הציניות והניצול בעולם הנאור הזה שלנו צומחים ומלבלבים בקצב אקספוננטי – אבל לנו יש אפשרות לגשת ביום הבחירות לקלפי ולשלשל פתק לתוך חריץ.

האשליה, אתם מבינים, האשליה. זה כל ההבדל.

(*מצוטט מתוך "ראי רחוק" מאת ברברה טוכמן, בתרגום כרמית גיא.)

אקדח לכל פועל

הכותרת כמובן מטעה. פועלים – אכן יש עוד כאלה בארץ הזאת – רק עובדים קשה, ואם הם במקרה ערבים, אז שישכחו גם מסכיני פלסטיק. את החומוס על הפיתה שימרחו עם האצבע. ושזה לא יהיה באשקלון, אם אפשר.

הרעיון הוא כמובן להפוך את האקדח/תמ"ק למצרך עממי וזמין לכל אזרח ואזרחית, כדי שעם ישראל יממש את התיקון השני לחוקת מולדתנו, וכך יוכל סוף סוף כל אדם שומר חוק ואוהב סדר לרצוח את אשתו או להוציא להורג את הנהג שגידף אותו ברמזור, או – בעצם בעיקר – לבצע חיסולים ממוקדים באופן פרטי וספונטני בחשודים ערביים.

אבל כל אלה הם רק עניינים טריוויאליים. הרי גם לפני הבשורה על פי השר אהרונוביץ , נרצחו כאן נשים, חוסלו חשבונות, ונורו ערבים. ובכן, ישאלו הספקנים, מה חדש? גם קודם ירינו. ירינו בכיף. עם או בלי רישוי של משרד הפנים. עם או בלי מכתב מרופא שאנחנו פסיכים עם הפרעת קצב. עם או בלי יד רועדת ופזילה חמורה בעין ימין.

נו, אז מה חדש?

אני אגיד לכם מה חדש: עכשיו כשבכל שכונה תקום מיליציה חמושה שתפקידה להגן על הזהות היהודית, הגאווה הלאומית, והנאמנות למולדת, פתאום נבין שהנשק שהשר מחלק לנו מתוך דאגה נדיבה לביטחוננו, בעצם נועד לגרום לנו לבצע התאבדות קולקטיבית.

אנחנו לא רוצים נשק, השר אהרונוביץ. אנחנו רוצים להמשיך לחיות. רק עוד קצת אם אפשר.

דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום

"פפרלנד היא דגדוג מענג על בטנו הכחולה של היקום. חייבים לגרד אותה."

("Pepperland is a tickle of joy on the blue belly of the universe. It must be scratched")

כך אומר מנהיג המרושעים הכחולים, בקול סופראן מאנפף, לסגנו, מקס, ביצירת המופת "צוללת צהובה" מ-1968.

נזכרתי בדיאלוג הזה (מאת לי מינוף ואריק סיגל), בערב סתיו נוגה אחד, כששוב – כפי שקורה לי הרבה בזמן האחרון – נתקפתי בחרדה קיומית. פתאום מצאתי את עצמי מהרהר באותה חבורה של מנהיגים תכולים-לבנים שיושבים שם למעלה ולא מפסיקים לגרד אותנו רק כדי להסיר מאיתנו את דגדוג ההגינות, כלומר, את המעט שנשאר מהתחושה המענגת הזאת, ובאותה הזדמנות גם להפטר מהעקצוץ המעצבן של המצפון, ואם אפשר – גם לסלק את מגעם המטריד של האמת והיושר.

והם מגרדים ומגרדים ללא הרף. ביסודיות. לעומק. עד העצם. מגרדים עד שלא יישאר מהארץ הזאת כלום מלבד צלקת מדממת.

של מי החגיגה הזאת לעזאזל?

ב-9 בנובמבר 1989 נותצה חומת ברלין וכך הפך תאריך "ליל הבדולח" הנורא ליום חגם של הברלינאים, של הגרמנים, ושל העולם כולו בעצם. זה מרגיז. כי מה הייתה החומה הזאת אם לא חלקו המזערי של העונש שהושת על הברלינאים בעבור מה שעשו בליל הבדולח. ובכן, התהפכו היוצרות ושוב ניצחו הגרמנים. הם תמיד, אבל תמיד, יודעים איך לעקוף את ההיסטוריה. מרגיז!

סליחה, אבל אני מייצג את אימי בעניין הזה. ומשום שאני נאמן לזכרה ולזיכרונותיה, כל החגיגיות האלה, הנאומים, וזיקוקי הדינור, רק מרגיזים אותי יותר.

"ליל הבדולח" הוא הכינוי שנתן גבלס לאורגיית ההרס והאלימות שהתרחשה בליל ה-9 בנובמבר 1938 וכוונה נגד הציבור היהודי בברלין ובכל רחבי גרמניה ואוסטריה. זה גם היה פחות או יותר הרגע שבו נפרדה אווה קוכהיים בת ה-19 מהעיר ברלין ,בלב שבור ועיניים צורבות מבכי בלתי פוסק.

מאז היתה ברלין, ערטילאית, מיתולוגית, יפהפיה, לעולם מציצה אליה מתוך פצע שלעולם לא הגליד. הסחות הדעת של החיים לא רפאו את הכאב אלא רק הפכו אותו לכרוני.

אווה מעולם לא חזרה לעירה האהובה על אף שביקרה פעמים רבות בגרמניה. היא כנראה לא סלחה לברלינאים על שגזלו ממנה את הברלין שלה – לא לאלה שממזרח לחומה (הבית שבו גדלה בגרייפסוואלדרשטראסה 43/a, נשאר שלם, זקוף ומתוח כמו חייל מזרח גרמני, עם אותם עציצים במרפסות), ולא לאלה שבמערב. יתכן שלא היה בה האומץ לוותר על התמונות ששמרה בזיכרונה.

לימים החליפה אווה את שפתה ואת שמה (לחווה שיף), נישאה (בפעם הראשונה לברלינאי, בפעם השנייה ללבנטיני), גידלה ילדים, ומיעטה מאד לספר להם על ברלין שלה שהלכה לעזאזל. רק איזה שם מצחיק של מישהו, או שם מוזר שמסתיים עם פלאץ או הוף, או תמונה שעל גבה כתוב בגרמנית, כמו התצלום של זיגפריד ומריון גראו כשהם צועדים בפרידריכשטראסה המקושט בצלבי קרס, או ראשה ארוך הצוואר של נפרטיטי ב"מוזיאון החדש"…

אווה קוכהיים/ חווה שיף מתה שנה וחצי לפני ליל ניתוץ החומה ולא זכתה לראות את העיר המתאחדת. אבל אני היתי מול המסך בליל נובמבר ההוא לפני 25 שנה, וראיתי איך יום אסונה של אימי הופך ליום חגם של מגרשיה. לא חשוב אמא, אמרתי לרוחה הנעלבת, זאת ממילא לא הברלין שלך.

החלונות בחדר 512 כמטאפורה

בדיוק על פי התכנית, עליתי השבוע להר הצופים כדי לשעשע קהל טרי של סטודנטים רכים, ואולי גם לנסות ללמד אותם איזה טריק חדש או שניים. אולד דוג… לא ציפיתי להפתעות. ואכן, יום עבודתי הראשון בסמסטר א', לא הניב שום דיווח יוצא דופן. אבל הוא בהחלט הניב תמונה. תמונה מדהימה. והרי היא לפניכם:

חדר 512 בקומה 5. שלושה חלונות פונים מזרחה, לכיוון ים המלח. בחלון ימין נראית העיר מעלה אדומים מסתערת לצפון-מערב. בחלון שמאל נראית העיירה עיסאוויה מנסה להתקדם לדרום-מזרח. החלון האמצעי ריק. הוא מכיל רק נוף של גבעות צהובות-אפורות שנצבטו בהן סימני אצבעותיו של ענק. שני האויבים המרים, רעבי הטריטוריה – לא שווי כוחות יש לציין – שולחים זרועות בטון השואפות לכסות את הנוף התנ"כי בכיעור אורבאני חסר רחמים.

אבל הם לא ייפגשו כנראה. לא בקרוב. בכל אופן לא במהלך הסמסטר הזה. בחלון האמצעי, במרחבים שבין שטח E1 המוקפא לבין מורדות הר הצופים, מתנהל מזה שנים מאבק עיקש בין ישראל המתפשטת לפלסטינים מותשים.

בינתיים ביקשתי מהסטודנטים להפוך את כיוון הכיסאות בכיתה כדי שיוכלו לחזות בטריפטיך הפוליטי המופלא שמתרחש מאחורי גבם בזמן שהם לומדים איך להמציא ולנסח נרטיבים.

על סף השנה ה-16

השבוע תתחיל שנת הלימודים ב"בצלאל" ואני אתחיל את שנתי ה-16 כמרצה באקדמיה המהוללת שעל הר הצופים בירושלים. הנתון המספרי הזה אולי לא נשמע לכם מספיק מרשים. אכן 16 שנים הן נתח חיים לא זניח שבו גלשתי מגיל עמידה לזיקנה (או אם תרצו – מאמביציה לקרוע את העולם לאמביציה לשרוד), ובכל זאת, ה-16 האלה, (ארבע פעמים תיכון, פעמיים בית ספר יסודי, חמש פעמים צבא פלוס כלא שש) לא מצטברות לתקופה שמצריכה סיכום. וזה גם לא תאריך עגלגל מספיק, כמו עשרים נגיד, או חמישים, שראוי להיות מסומן באוטוביוגרפיה בקו עבה. אם כי, מצד שני, אין שום סיכוי שמישהו – איזה נכד תימהוני, אולי נין מוכה נוסטלגיה – יחגוג איתי בשנת 2048 יובל להצטרפותי למועדון הנוצץ של מרצי "בצלאל". זאת תהיה אגב השנה שבה יחגוג העולם מאה שנה למדינת ישראל…

אני לא יודע לגבי מדינת ישראל. הפרוגנוזה, עם כל המגפות ומלחמות הדת מסביב, לא ממש מזהירה. אבל לגבי "בצלאל" אני מוכן להתנבא:

כמו כל מוסד אקדמי, גם האקדמיה המהוללת שלנו נמצאת בדפיציט, וכפי שידוע היטב לכל בר-דעת הדרך הטובה ביותר לתקן גירעונות במוסדות אקדמיים היא באמצעות פטורי מרצים. לפיכך יש לשער כי הנהלת האקדמיה תדע לעשות את הדבר הנכון, ובעוד שלושים וארבע שנים תהיה האקדמיה "בצלאל" מוסד נטול מרצים. תודו שזה רעיון בכלל לא רע. אפשר אפילו לשכלל אותו מעט: שגם הסטודנטים יישארו בבית. הרי כבר היום מגיעים לשנה א' אמני אינטרנט מעודכנים, עתירי ניסיון ו"לייקים", שמרצים עתיקים כמוני – כאלה שחרטו על קירות המערה לאורו של הפרימוס – רק מפריעים להם בדרך אל ה"יו-טיוב".

אבל די. מספיק עם תוגת הסתיו. שנה חדשה מתחילה. יהיה מעניין, אני בטוח.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מחלות

למה אנחנו כל כך אוהבים לדבר על מחלות? למה אנחנו אוהבים כל כך לספר זה לזה על סימפטומים, בדיקות, כאבים, תרופות, טיפולים, הקרנות, רופאים בתי חולים וחדרי ניתוח?

זה לא שחסרים לנו נושאים, נכון? אלה מאיתנו שעדיין מחליפים ביניהם רעיונות מילוליים, בטח עוד לא הפכו אדישים לכיבוש, נאטמו למלחמות, (כאן ומעבר לגבול), ויש לנו ילדים, וכלבים, ועצים בגינה, ואנחנו רואים סרטים וקוראים ספרים – שאולי אחדים מהם עוסקים במחלות אבל לא רק – ואנחנו הולכים לקרקסים ורואים שקיעות וזריחות ומפלי מים בסלואו מושן, ואוכלים במסעדות, וקוראים ביקורות על מסעדות, והולכים לשחות ושותים קפה… ובכל זאת מדברים על מחלות. עוד ועוד דיבורים. עוד ועוד מחלות.

אם גם אתם שואלים את עצמכם את השאלה הזאת, הרשו לי להסביר.

מחלה, כמו צל מתארך על דרך מוארת, היא אישור קבוע לקיומו של הגוף שנושא אותנו. מחלה היא הצד השני, האפל, של ההוויה שלנו.

לכן כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מדברים על הזמן, על הנצח, על אלוהים, על האנושות, על הקוסמוס, על אמונה, על תקווה, על גאולה. כשאנחנו מדברים על מחלות אנחנו מבלי דעת הופכים למשוררים. הפטפוט המדיציני הבלתי הפוסק הזה הוא השירה האפית שלנו. התחליף הטוב ביותר שיכולנו להמציא לציניות לניהיליזם לניכור ולבדידות.

הדיבור על מחלות הוא הכישוף הלבן שלנו. הוא פסוקי תהילים שלנו. הוא החמסה. הוא הצלב.

טוב, אז עכשיו בואו נעבור לדבר על אֶבּוֹלָה – – –